משהו רע קורה

משהו רע קורה בשייח ג'ראח. משהו אלים; אנטי-ממסדי.

הפגנות יום שישי אחה"צ הן נקודת חיכוך בין מפגיני שמאל רדיקאלי מצד אחד ובין משטרת ישראל המתנהלת בגבולות האפורים של החוק מן הצד השני. אף אחת מן הקבוצות אינה רואה לנגד עיניה את שלטון-החוק כערך, אך שתיהן מדברות בשמו של זה.

ההפגנות בשייח ג'ראח החלו כפעולת מחאה כנגד ההתנחלות היהודית בשכונת שמעון הצדיק. בעוד שכשמדובר בתושבים ערבים, החוק אינו מכיר בזכותם לחזור אל בתיהם שבעלותם, התושבים היהודים הוכיחו לבית המשפט כי מדובר בבתים שבעלותם, והמשפחות הפלסטיניות הוצאו אל הרחוב. ההפגנה סובבת סביב עקרון השוויון והדרישה לנהוג בתושבים באופן זהה; על בסיס זה נבנו תילי תילים של התנגדות לכיבוש באופן כללי ולהיותה של השכונה שייכת לפלסטין באופן פרטני. ההתנהלות המשפטית בשייח ג'ראח מעלה סימני שאלה קשים, או לפחות צריכה להעלות כאלו במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, ולדעתי בשל כך ההפגנה חשובה מעין כמוה.

המפגינים משתמשים בערכי הדמוקרטיה כדי להצדיק את זכותם לביטוי עמדתם ומכריזים באמצעות מגאפונים על על חוקיותה של "משמרת המחאה" שהם מבצעים, אך סוגיית שלטון-החוק נעדרת. מבחינתם, ערכים ליברלים של שיווין (כפי שהם מבינים ערך זה), של זכות התנועה ו/או זכות הביטוי הינם ערכים אוניברסאליים העומדים לפני שלטון-החוק, שאינו אלא אמצעי להגשמתם. מבחינת המחאה, ברגע שהחוק אינו עולה בקנה אחד עם ערכים אלו מדובר ב"חוק שאינו חוקי" המצדיק "מרד אזרחי". זהו פירוש מסוים לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, פירוש שהוא בעיקרו אנטי-ממסדי. במילים אחרות, לממסד אין יכולת החלטה בנוגע לערכים, וערכי הדמוקרטיה שמניתי הם פוסקים בלעדיים; הממסד אינו חלק בתהליך הפירוש של הערך ה"דמוקרטי". זהו סוג של אנרכיזם הכפוף לערכים ליברליים מצד אחד, אך, באופן פרדוקסאלי, מעוניין בכפייה בלתי מוגבלת של ערכים אלו מן הצד השני. (ז'יזק התייחס למשהו דומה בשורה וחצי בראיון שנתן לאחרונה: הפמיניסטים אינם מעוניינים שהפמיניזם שלהם יהיו מקובל על אחרים, אלא שאחרים יהיו פמיניסטיים במעשיהם).

ניתן לתאר באופן דומה גם את התנהלות המשטרה. משטרת מחוז ירושלים, על דעת עצמה ובניגוד להחלטת בית המשפט, החליטה למנוע מן המפגינים מלהיכנס אל השכונה. ההפגנות נערכות מחוץ לשכונה ואל מול מחסומי המשטרה. כך, המשטרה אוסרת על כניסתם של המפגינים, ככל הנראה, משיקולי נוחות והימנעות מהסלמה בתוך השכונה, וניתן להבין את הרצון של המשטרה לערוך סינון של האירועים אותם היא נאלצת לנהל. עם זאת, המשטרה עושה זאת תוך כדי כניסה לשטחים אפורים של החוק. בעוד שמפגיני השמאל נותרים מחוץ לשכונה, תושבי החרדים מורשים לעבור וכך נוצר הבדל ביחס המשטרה אל מפגינים על בסיס השתייכותם הפוליטית. שוב, התנהלות שראויה להעלות שאלות קשות. התנהלות זו, בדומה לזו של המפגינים, מוצדקת ע"י השוטרים (גם כן באמצעות מגה-פונים) היות וההפגנה הינה "התקהלות בלתי חוקית" והיות והמפגינים הינם "ברי-מעצר".

בפועל, אין זה משנה מה עמדתו של החוק בנידון, והמשטרה מתנהלת כגוף על-ממסדי הנמצא מעל החוק. כך, המשטרה עוצרת מפגינים בגין השתתפות בהתקהלות לא-חוקית, הפרת הסדר הציבורי, תקיפת שוטרים או חסימת כבישים (שבפועל כבר חסומים ע"י המשטרה). בבית המשפט, אין ניסיון לתבוע את המפגינים באף אחת מן העבירות הללו, ובסופו של יום השופטים מחליטים על הרחקה מן השכונה. המשטרה מנסה, ולפעמים זה מצליח לה. כך, גם המפגינים. הם מצלמים את השוטרים, מקריאים להם פסיקות של שופטים, עומדים על הכביש, מנסים להיכנס אל השכונה. באים וחוזרים. שני הצדדים משחקים את המשחק, ושני הצדדים אלימים, כל צד בדרכו.

שתי הקבוצות משתמשות ב"חוק" כדי להגן על עמדתן, אך שתיהן מעוניינות לקדם את עמדתן הספציפית, זאת הממקמת את עמדתן כמעל החוק, וזאת ללא כל קשר לעמדתו של החוק בנידון. השתתפות בהפגנות וצפייה בהתנהגות המשטרה יוצרת תחושה קשה מאד. הגוף שאמון על שמירה על החוק מתנהל בשטח אפור שאינו בהכרח ברור מבחינה משפטית ומפעיל אלימות כנגד מפגינים. מצד שני, אני בטוח כי ישנם אזרחים הצופים במפגיני השמאל דווקא, ותחושה קשה דומה עולה בהם; שכן מפגינים אלו "חוטאים" באותה התנהלות; אזרחים הלוקחים את החוק לידיים ומשחקים עם המשטרה משחקים בשטח האפור של החוק.

חשוב לי להדגיש כי לדעתי ההפגנות הללו חשובות מאוד, ועדיף כי יערכו, גם אם גרוע, מאשר לא יערכו כלל. הן חשובות גם בשל חשיפת הנטייה האנטי-ממסדית הזו, שנמצאת מתחת לפני השטח אצל שני הצדדים; מצד אחד היא נמצאת בציבור, ומצד שני היא קיימת גם בגופי האכיפה. הצדדים מתעלמים מן המבנה שכולנו לכודים בתוכו והעמדות מוקצנות בדמות ניסיונות כפייה בצורה בלתי מתפשרת. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, לא אנסה לתארן כעת.

משהו רע קורה בשייח ג'ראח, וגם אם אני מחזיק בעמדה שהמפגינים מעוניינים לכפות, זה עדיין רע. תבואו לראות, זה חשוב.

כולנו הון אנושי

לאחרונה, סניף הדואר המקומי שלנו עבר שיפוץ מקיף. לאחר ששכך אבק השיפוצים, הפך הסניף לנוצץ יותר, מסודר יותר, ובעיקר לשיווקי הרבה יותר. כחלק משינוי מקיף בדואר ישראל, כך גם הסניף המקומי הפך בין לילה (או בין כמה חודשים) לחנות "נוחות", בדומה לאלו הממוקמות בתחנות הדלק. כעת, כשאני ממתין בתור לדואר, אני יכול לבלות את זמני – בנוחות, כמובן- בהתבוננות במדפים המכילים ציוד משרדי לרוב, בולים, מעטפות ואפילו טלפונים סלולאריים או מכשירים לקליטת שידורי הטלוויזיה הדיגיטליים. למעשה, אני יכול להגיע ולעשות זאת בלבד, ללא כל מחויבות להשתמש בשירות דואר כזה או אחר. נכון יותר יהיה לומר, כי מעכשיו אלו הם שירותי הדואר עצמם. (כאנקדוטה ישראלית: אפשר, בכניסה, לבחור ב"חנות הדואר" במקום במ"דואר-כל" וכך לקבל מספר לתור נפרד לחנות בלבד, והיות והממתינים בתור לא מעוניינים בחנות, תוכלו למצוא עצמכם ללא תור. כעת, רק נשאר לרכוש משהו מהחנות).

שינוי העטיפה שבה מגישים לי את שירותי הדואר אינו סוף הסיפור, והצורה החדשה מייצרת לעצמה גם תוכן חדש בהתאם. פקידי הדואר, שככל הנראה התמיינו לתפקידם מתוך הבנה כי יספקו שירותי דואר בסניפים השונים, עברו שינוי גם כן. לאחר ששלחתי את המכתב, הציעה לי הפקידה "מבצעים" חדשים, ואף ציינה כי "יש לנו חנות יפה". אמת דיברה, אך מבצעים לא רכשתי. תחילה קיוויתי כי מדובר בניסיון חריג לעניין אותי במאורע שינוי הסניף, אך שהתחולל בדלפק הצמוד לי לא השאיר מקום לספק: הפקידה הצמודה הציעה לאישה מבוגרת לרכוש אלבום בולים גדול; "אין לי מה לעשות עם זה", אמרה האישה, אך לפקידה פתרונות: "את יכולה לתת לנכדים". "אני מוכרחה להתייעץ עם ההורים שלהם קודם" השיבה האישה-סבתא, אך גם בשלב זה פעלה הפקידה בהתאם לנוהל טיפול בהתנגדויות והציעה ביצירתיות כי "[האישה] יכולה קודם לקנות את האלבום ואחר כך לחשוב למי לתת אותו". למזלה, שמרה הסבתא על קור רוחה וסירבה בנימוס. את קור רוחי איבדתי.

הפיכת סניף הדואר לחנות מפמפמת מוצרים הוא עניין אחד, אך מצבם של העובדים, המוצאים עצמם בוקר אחד בעבודה אחרת מזו שעבדו בה יום קודם, הוא נוראי. באופן אישי, יצא לי לעבוד באחד ממוקדי המכירות של חברת תקשורת גדולה, והחוויה זכורה לי כמכוננת-מזעזעת כאחד. מכבש המדידה הכול-נוכח הופך לחזות הכול. המספור האינסופי של הפעילות מבצע רדוקציה לכל שיחה עם לקוח למספר המוצרים שנמכרו לו, ובזאת מתמצת העבודה – בתוצאות הכמותיות שלה. כך גם עם פקידי הדואר, שנאלצים כעת למכור מוצרים, וככל הנראה לפי ההתנהגות באותו הסניף, גם נמדדים על כך באופן אגרסיבי. לצורך העניין אין זה משנה אם הם מונעים מתמריצים לבונוסים או מחשש לאיבוד משכורתם/משרתם, הנקודה העיקרית היא כי מופעל עליהם מערך של כוח המניע אותם לדחוף לסבתא כזו או אחרת אלבום בולים שאין לה כל צורך או עניין בו. אם יצליחו בכך, הם עשו את עבודתם נאמנה.

הגמישות שנדרשת מן העובדים, קרי המעבר מפקידים המספקים שירות לסוכני מכירות, אינה צריכה להיות מובנת מאליה, ואין לעבור עליה לסדר היום ככורח מציאות. בדומה לקירות הסניף שנצבעו מחדש, כך יש ציפייה כי עובדי הדואר יצבעו את עצמם מחדש ויופיעו לעבודה עם חיוך חדש המקדם מכירות. קירות מסוימים בסניף נהרסו ואחרים באו במקומם, וכך גם עובדים מסוימים ישלחו לביתם ואחרים יתפסו את מקומם.

בדומה לקירות, הכול כאן הוא חומר בידי היוצר-מעסיק.

השבוע נתקלתי בציטוט נפלא המתאר בדייקנות חלק מהבעיה. דאנקן גרין מצטט בבלוג שלו את הפילוסוף אדוארד סקידלסקי, ומתייחס לאיך הפכנו 'אנשים' ל'הון אנושי' (ההדגשה שלי):

‘Economists, said John Maynard Keynes, should think of themselves as humble specialists, on a par with dentists. But his advice has gone unheeded. Over the past 50 years, economics and its jargon have penetrated every corner of human life. Decisions to marry and inject heroin alike are explained in terms of utility maximisation. Doctors, priests and scientists are lumped together as service providers or rent seekers. Schoolteachers are urged to “add value” to their pupils. The pig philosophy, as Thomas Carlyle called it, has become all-embracing.

Of the many harms inflicted by economics on the English language, “human capital” is the most grievous. Coined by Chicago economists Jacob Mincer and Gary Becker in the 1960s, it refers to the stock of personal skills and qualities that constitutes a worker’s economic value. Such skills and qualities are often costly to acquire and yield returns only over a long period of time, so are readily thought of as a kind of capital. Mincer and Becker’s work has provided the intellectual rationale for the huge expansion of higher education in recent decades. In an economy dominated by the knowledge and service industries, with personality and expertise at a premium, “investment in human capital” is the name of the game.

The phrase “human capital” is now so thoroughly naturalised that we seldom pause to ponder its implications. What is capital anyway? Capital is not a particular kind of good, but any good viewed in relation to certain interests. A donkey is capital to the wood-carrier. A derelict church is capital to the restaurant entrepreneur. Capital, in short, is wealth viewed not as an end in itself but as a means to more wealth. The phrase “human capital” insinuates that human beings too are to be viewed in this light—as instruments of the productive process. We have all of us attained the status which Aristotle reserved for slaves, that of living tools. What a triumph for the dismal science! Keynes naively supposed that economic growth was for the sake of personal cultivation. His modern successors have put him right: personal cultivation is for the sake of economic growth.’

קפיטליזם דורסני ללא מגע יד אדם

כתבה שפורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל", והמסוקרת בדה-מרקר, מתייחסת לרכב הלא-מאויש החדש של צה"ל ולהשלכות המוסריות של שימוש אפשרי בו. לפי הכתבה, מזה כ10 חודשים מפעילה ישראל רכבים לא-מאוישים בגבול בינה ובין רצועת עזה ובינה ובין לבנון. רכבים אלו מופעלים באופן אוטומטי, וביכולתם לסייר על הגדרות, לאתר ניסיונות חדירה, ולפי חלק מהדיווחים גם לפתוח באש. קליפ מצורף.

מעבר לתיאור היכולת הטכנולוגית המדהימה של ישראל, הכתבה מעלה בעיה מוסרית שעלולה להיווצר כאשר רכבים אלו יקבלו הנחייה לפתוח באש באופן אוטומטי ועל סמך חישוב שיבוצע על ידם באופן אוטומטי בשטח; או במילים אחרות, השאלה בה עוסקת הכתבה הינה: "האם יהיה זה מוסרי לפתוח באש מבלי לערב בהחלטה בן-אנוש?" ראשית, מתבקש להעלות שאלה מקבילה: "האם יהיה זה מוסרי לפתוח באש יחד עם מעורבותו של בן-אנוש?", אך זו שאלה קלה מידי, לדעתי, והופעת כלי הלחימה הרובוטים צופנת בחובה שאלות קשות יותר.

כתב ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח כי צבאות מודרניים, כשל ישראל או ארה"ב, מתכוונים להחליף כשליש מרכבי הלחימה שלהם בכלי רכב בלתי-מאוישים אוטומטיים בתוך עשור עד שניים. כלומר, שדה הקרב העתידי יכיל קבוצת אנוש לוחמות המתמודדות מול רובוטיים, חלקם אוטומטיים וחלקם המופעלים מרחוק. מתרחשת 'אחרזיציה' רדיקאלית של דמות האויב, שכן אין מדובר עוד במאבק אלים בין אני אנוש אלא בין אני אנוש לבין רובוטים, או בין אנשים להון.

הטרקטורים של פעם הם רכבי השטח הבלתי-מאוישים של העתיד. המדינות העשירות, או המודרניות כפי שמכנה אותן הכתב, מסוגלות לייצר לעצמן שכבת מגן טכנולוגית שתעשה עבורן מלחמה. מעניין לחשוב מה יעשה שדה קרב עתידי זה לתודעת הלחימה של הצד שאינו בעל המשאבים הכלכליים; כיצד לחימה נגד מכונות תשפיע על האפשרות לעשיית שלום בין הצדדים הנלחמים, שכן למעשה רק צד אחד נלחם בפועל.

מעבר לשינוי הרדיקאלי באינטראקציה בין עמים/קבוצות ובתפיסתה על ידם, עולה שאלה קשה אחרת – האם הרחקת בני האדם מצד אחד של שדה הקרב לא תביא למוטיבציה חדשה ללחימה? כבר כעת, כשמטוסי קרב עושים מלחמה אנו רואים את חצוצרות הקרב ואת ההמון הצוהל, מה יהיה עלינו כאשר גם הפעולה הקרקעית אינה יותר ממסכים ירוקים וקרני לייזר?

וכדי לעשות את העתיד ורוד עוד פחות, אפשר לחשוב על משמעות השימוש בטכנולוגיה שכזו עבור יחסי הריבונות שבין המדינה ותאגידי הענק בעידן של קפיטליזם דורסני. היעלמותם של האנשים משדה הקרב והחלפתם במוצרים של חברות טכנולוגיה גדולות הופך את המלחמה לתחרות בין פירמות. כבר כיום, המלחמות הן השווקים העתידיים של חברות הנשק, אך כאשר הלחימה תעשה מוצר כנגד מוצר, האם נוכל לדבר על מלחמה של מדינה במדינה? אם אנו שולחים את אלביט להילחם בגבולות עזה, האין זה אומר כי אנו מפריטים לחלוטין את המלחמה? האם המאבק האלים בעזה מופנה כלפי מדינת ישראל, או כלפי החברה הפרטית מייצרת ושולחת הרובוטים? לא קשה לי (לנו?) לדמיין רובוט לחימה נוצץ עם לוגו של חברת חיפוש מפורסמת מתנוסס עליו, ואם לא קשה לי לדמיין זאת, אנחנו כבר בבעיה.

ספקולציה על אחריזציה

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה אודת הסלידה של (חלק מייצג מה)כלכלנים מממשלה. כתבתי על זה מעט בפוסט הקודם, וזוהי גם העמדה הברורה שעולה מן הראיונות שנערכו עם כלכלני שיקגו, ופורסמו לאחרונה בניו-יורקר. רציתי לעמוד על שונות מסויימת בתיאורם התיאורטי של מונופול וממשלה, ועל התאמה עם היחס האידיאולוגי כלפיהם.

בעוד שמרקס מנתח את הכלכלה מתוך פרספקטיבה של מעמדות חברתיים (ומשיחה שיצא לי לשמוע, גם בניתוחם של ריקרדו וסמית' ישנם מעמדות), הכלכלה הניאו-קלאסית מתארת מרחב פעולה של סוכנים, ובמובנים רבים אין מדובר כלל בחברה. הסוכנים יכולים להיות משקי-בית, המאופיינים על ידי פונקצית הצריכה שלהם, או פירמות, המאופיינות על ידי פונקצית הרווח שלהם. בכל מקרה, מדובר בסוכנים המעוניינים למקסם את פונקציתם.

במרחב שכזה אין כל פשר למעמדות חברתיים והמתחים החברתיים נעלמים לחלוטין. התמונה היא של אחדות מוחלטת, הומוגניות של פרטים שכולם, במהותם זהים. ייתכן שפונקצית התועלת של פרט מסוים תהיה שונה מזו של אחר, אך באופן פנדומנטאלי, שורשי, הם זהים – שניהם עשויים מפונקצית תועלת ומעוניינים להשיא את תועלתם מצריכה. יותר מכך, הם כולם price-takers; אטומים קטנים מול וקטור מחירים אימתני הנתון להם ממעבר. במילים אחרות, כולם ביחד באותה סירה. אין אחרים. אין אחרות.

תיאוריות של כלכלה פוליטית עוסקות, בין היתר, במתח שבין קבוצות שונות בחברה, במאבק האינטרסים של הקבוצות ובכוחם השונה, אך התמונה שמתוארת מעלה אינה מאפשרת סוג כזה של ניתוח, שכן אין אף אחד אחר, אין קבוצות. כולם באותה קבוצה; האמנם תיאור שכזה מביא לתיאוריה נטולת מתחים? נטולת אויב-מהותי?

היות ולא ניתן להפנות את האחריות על המציאות אל קבוצה מסוימת בתוך האוכלוסיה, שכן אין פרטים בעלי צבע עור שונה, בעלי מוצא שונה, בעלי נטיה מינית שונה או בעלי דת או מגדר שונים וכולם סוכנים זהים הממקסמים תועלת, הופיעה לפתע אחרות שונה. דמות חדשה הפכה לאויב המשותף האשם בכל.

בניגוד אלינו, הפרטים הנתונים לחסדי וקטור המחירים, הופיע לפתע אחר-גדול, כזה שבמהותו שונה מאיתנו. הוא אינו מאופיין כסוכן הנאלץ לתמרן בין המחירים השונים, אלא כמכשף רואה-כל, כזה הרואה את פונקצית הביקוש כולה ומחליט על המחיר לפי צרכיך. הוא-הוא השונה. הוא שאינו כמונו. הוא שחייבים להילחם בו. הזרות של המונופול והצגתו כניגוד המוחלט של הפירמה הבודדת הנלחמת בגבורה בתוך שווקים חופשיים מעמידה אותו כאובייקט מתבקש לביקורת.

את ההתאמה הזו, בין הניגוד בתיאור התיאורטי של המונופול ובין היחס השלילי שהוא מקבל מבחינה אידיאולוגית, ניתן גם לזהות בהקשר של ממשלה. שוב, אנו עוסקים באובייקט אחר, שמבחינה תיאורטית הוא אינו כלום, הוא אות אחת ריקה, G, שאין אנו יודעים דבר אודותיה. אומנם מדובר בדיכוטומיה של קורסי מבוא בשנה א', אך, לדעתי, ניתן לזהות את תמונת העולם הזו, המבדילה בין פרטים אטומיסטים ממקסי תועלת הפועלים כprice-takers ובין כל אובייקט תיאורטי אחר, גם בניתוחים כלכליים "מתקדמים" יותר.

היות ואנו מניחים כי תחרות משוכללת היא הטוב, כל דבר שחורג ממנה מוכרח להיות הרע בהתגלומתו. או לפחות זה מה שדרידה היה אומר. היזהרו מכל מה שאינו price-taker. הוא אחר.

מסקנה: G זה רע

היום התפרסמו חלקים מדוח מבקר המדינה בתקשורת. הדוח עצמו מורכב ומטפל בנושאים רבים וחשובים, ושווה לקרוא אותו או לפחות לעיין בחלקו. אחד הנושאים המעניינים בהם טיפל המבקר הינו הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. היות ופארסת הפרטת בתי הסוהר עשתה רעש רב, מעניין לקרוא את מה שיש למבקר להגיד בנוגע להפרטה שביצע משרד הבריאות בניצוח של משרד האוצר.

כפי שמפורסם בכתבה בווינט, הפרטת השירותים לתלמיד נעשתה בכוונה לחסוך כסף, אך בפועל הביאה לגידול בהוצאות. הכתבה בווינט מתמקדת בתהליך ההפרטה ובביקורת, המוצדקת, שיש למבקר המדינה לגביה. ראשית, מצא מבקר המדינה כי לא נעשתה כל עבודה מסודרת על מנת להעריך את העלויות של השירותים העתידיים להיות מופרטים. כלומר, טענת משרד האוצר אודות חיסכון עתידי לא הייתה מבוססת על בדיקה מקיפה של הנושא, ובפועל ניתן לראות כי חיסכון זה גם לא התרחש. אם כן, מדוע היה סבור משרד האוצר כי העברת השירות לגורם פרטי תביא לחיסכון תקציבי?

כאמור, העברת השירותים לגוף חיצוני נעשתה בשל הערכה של משרד האוצר שהדבר יחסוך למדינה כסף – 7 מיליון ש"ח בשנה. מאחר שלא הוכנה תכנית פעולה כללית ולא נעשתה בחינה כוללת של מרכיבי סל הבריאות לתלמיד ושל עלויותיהם, לא עלתה סוגיית שירותי העזרה הראשונה בעת קבלת ההחלטה על העברת השירותים לגוף חיצוני, וההערכה של משרד האוצר בדבר החיסכון הצפוי הייתה לא מבוססת. בפועל נגרמה הוצאה נוספת של כ-20 מיליון ש"ח לשנה, משום שהיה צורך לחתום עם מד"א על הסכם לאספקת שירותי עזרה ראשונה לתלמידים" (ההדגשה על ידי)

בעצם, משרד האוצר היה סבור כי מדובר בחיסכון עתידי, וזאת מבלי שבדק מהו אותו סל שירותים שעתיד להיות מבוטל. במילים אחרות, פונקציה ממשלתית הוכרזה כ"בזבזנית" (היות וניתן לחסוך ע"י הפסקת מתן השירותים ע"י המדינה), וזאת מבלי להתייחס למהי אותה פונקציה. אם כן, התואר "בזבזני" שנתן משרד האוצר ככל הנראה מדבר על ה"ממשלתית", ועל היותה של הממשלה לא-יעילה יש ספרות כלכלית ענפה, ואין צורך בעבודת הערכה.

מעבר לכך, השירות עצמו היה לא מספק. בעוד שהתקן הרצוי של משרד הבריאות הינו אחות לכל 1,500 תלמידים, הדרדר יחס זה במהלך השנים עד כי שירותים מסוימים באחריות האחיות, כגון ביקורי בית, נזנחו. מדוע רמת השירותים הממשלתיים הייתה לא מספקת?

בשנים שקדמו להעברת השירותים לגוף חיצוני חל כרסום ניכר בהקצאות הכספיות לתחום זה. כך לפני נתוני המשרד בשנת 2001 הוקצו כ-79 מיליון ש"ח, ובשנת 2006 – כ- 60 מיליון ש"ח בלבד, אף שבאותן שנים גדל מספר התלמידים בכ-10 אחוזים. הקטנת התקציב הביאה לצמצום בתקן האחיות והרופאים. עקב כך נעשו פחות פעילויות שהיה נהוג לעשות במסגרת שירות זה. […] על רקע הצמצום המתמשך בהקצאת המשאבים לתחום במשך שנים עלתה הטענה כי השירות הניתן לתלמידים אינו מספק.

כלומר משרד האוצר, כאחראי על התקציבים, היה חלק מתהליך שצמצם את יכולתה של המדינה להציע את השירותים המדוברים עד לנקודה בה אותו משרד יכול לטעון בדבר אי-מספיקות יכולתה של המדינה. לא מפתיע, אם כן, כי להחלטת ההפרטה קמו מתנגדים וכי עומדת עתירה בבג"ץ כנגד משרד הבריאות. העותרים אינם ארגוני זכויות כאלה או אחרים, אלא ההסתדרות הרפואית בישראל וארגון רופאי המדינה.

בתוך התנהלות מחפירה זו של קבלת ההחלטה יש חלק, שלדעתי, הוא החשוב ביותר: מעבר לכך שמשרד האוצר לא בדק לעומק את המשמעויות הכספיות של מתן השירות, עמדתו של משרד האוצר הייתה עמדה יחידה בקבלת ההחלטה.

קודם להעברת שירות לביצוע בידי גוף חיצוני נדרש לעשות עבודת מטה, ובעניין שירותי הבריאות לתלמיד ראוי היה לבחון, בין היתר, מה העמדות של המומחים בנושא, מה אמרו בנדון ועדות שונות, אילו חלופות עומדות על הפרק, מה העלות והתועלת של כל חלופה, ומה נעשה בנדון בעולם המערבי. בבחינת החלופות היה ראוי לבחון את המלצת ועדת נתניהו (ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל, 1990) להעברת כלל האחריות לקופות החולים כדי לשמור על רצף טיפול ולאפשר למשרד לבצע את תפקידיו כמיניסטריון; לבחון את המלצת ועדת אמוראי (ועדה לבחינת הרפואה הציבורית בישראל, 2002) להרחיב את שירותי הבריאות גם לתלמידי י'-י'ב […]

הביקורת העלתה כי עבודת מטה זו לא נעשתה. למעשה, השיקול היחיד שנשקל היה החיסכון הכספי הצפוי, שלמרות חשיבותו אינו השיקול הבלעדי. (ההדגשות וההערות שלי)

הפרטת שירות בריאות ממשלתי נעשית ע"י חו"ד יחידה של משרד האוצר ולאור שיקול בלעדי, חיסכון תקציבי. כישלון החיסכון בפועל אינו, לדעתי, הדבר המהותי, אלא העובדה כי משרד האוצר הופך לפוסק יחיד. ייתכן כי העברת השירותים למפעיל פרטי תביא לחיסכון תקציבי (למרות שבפועל לא כך הדבר), וייתכן שאפשרות זו, אם אכן נכונה, מצריכה בחינה מחדש של סדרי עדיפויות, עקרונות משילות ושיקולים נוספים. לעומת זאת, לא ייתכן שמשוואות תקציב (במקרה זה מדומיינות, כאלה שמכילות בתוכן רק את האות-G כדי לסמן ממשלה שמהגדרה אינה פועלת נכון) הן ערך שלאורו נפסק דבר. לפי דו"ח מבקר המדינה, כך מתקבלות החלטות בישראל.

עם תהליך קבלת החלטות בנוגע להפרטה גרוע כל-כך, אולי כדי להפריט את תהליך ההפרטה לגורם פרטי.