כולנו הון אנושי

לאחרונה, סניף הדואר המקומי שלנו עבר שיפוץ מקיף. לאחר ששכך אבק השיפוצים, הפך הסניף לנוצץ יותר, מסודר יותר, ובעיקר לשיווקי הרבה יותר. כחלק משינוי מקיף בדואר ישראל, כך גם הסניף המקומי הפך בין לילה (או בין כמה חודשים) לחנות "נוחות", בדומה לאלו הממוקמות בתחנות הדלק. כעת, כשאני ממתין בתור לדואר, אני יכול לבלות את זמני – בנוחות, כמובן- בהתבוננות במדפים המכילים ציוד משרדי לרוב, בולים, מעטפות ואפילו טלפונים סלולאריים או מכשירים לקליטת שידורי הטלוויזיה הדיגיטליים. למעשה, אני יכול להגיע ולעשות זאת בלבד, ללא כל מחויבות להשתמש בשירות דואר כזה או אחר. נכון יותר יהיה לומר, כי מעכשיו אלו הם שירותי הדואר עצמם. (כאנקדוטה ישראלית: אפשר, בכניסה, לבחור ב"חנות הדואר" במקום במ"דואר-כל" וכך לקבל מספר לתור נפרד לחנות בלבד, והיות והממתינים בתור לא מעוניינים בחנות, תוכלו למצוא עצמכם ללא תור. כעת, רק נשאר לרכוש משהו מהחנות).

שינוי העטיפה שבה מגישים לי את שירותי הדואר אינו סוף הסיפור, והצורה החדשה מייצרת לעצמה גם תוכן חדש בהתאם. פקידי הדואר, שככל הנראה התמיינו לתפקידם מתוך הבנה כי יספקו שירותי דואר בסניפים השונים, עברו שינוי גם כן. לאחר ששלחתי את המכתב, הציעה לי הפקידה "מבצעים" חדשים, ואף ציינה כי "יש לנו חנות יפה". אמת דיברה, אך מבצעים לא רכשתי. תחילה קיוויתי כי מדובר בניסיון חריג לעניין אותי במאורע שינוי הסניף, אך שהתחולל בדלפק הצמוד לי לא השאיר מקום לספק: הפקידה הצמודה הציעה לאישה מבוגרת לרכוש אלבום בולים גדול; "אין לי מה לעשות עם זה", אמרה האישה, אך לפקידה פתרונות: "את יכולה לתת לנכדים". "אני מוכרחה להתייעץ עם ההורים שלהם קודם" השיבה האישה-סבתא, אך גם בשלב זה פעלה הפקידה בהתאם לנוהל טיפול בהתנגדויות והציעה ביצירתיות כי "[האישה] יכולה קודם לקנות את האלבום ואחר כך לחשוב למי לתת אותו". למזלה, שמרה הסבתא על קור רוחה וסירבה בנימוס. את קור רוחי איבדתי.

הפיכת סניף הדואר לחנות מפמפמת מוצרים הוא עניין אחד, אך מצבם של העובדים, המוצאים עצמם בוקר אחד בעבודה אחרת מזו שעבדו בה יום קודם, הוא נוראי. באופן אישי, יצא לי לעבוד באחד ממוקדי המכירות של חברת תקשורת גדולה, והחוויה זכורה לי כמכוננת-מזעזעת כאחד. מכבש המדידה הכול-נוכח הופך לחזות הכול. המספור האינסופי של הפעילות מבצע רדוקציה לכל שיחה עם לקוח למספר המוצרים שנמכרו לו, ובזאת מתמצת העבודה – בתוצאות הכמותיות שלה. כך גם עם פקידי הדואר, שנאלצים כעת למכור מוצרים, וככל הנראה לפי ההתנהגות באותו הסניף, גם נמדדים על כך באופן אגרסיבי. לצורך העניין אין זה משנה אם הם מונעים מתמריצים לבונוסים או מחשש לאיבוד משכורתם/משרתם, הנקודה העיקרית היא כי מופעל עליהם מערך של כוח המניע אותם לדחוף לסבתא כזו או אחרת אלבום בולים שאין לה כל צורך או עניין בו. אם יצליחו בכך, הם עשו את עבודתם נאמנה.

הגמישות שנדרשת מן העובדים, קרי המעבר מפקידים המספקים שירות לסוכני מכירות, אינה צריכה להיות מובנת מאליה, ואין לעבור עליה לסדר היום ככורח מציאות. בדומה לקירות הסניף שנצבעו מחדש, כך יש ציפייה כי עובדי הדואר יצבעו את עצמם מחדש ויופיעו לעבודה עם חיוך חדש המקדם מכירות. קירות מסוימים בסניף נהרסו ואחרים באו במקומם, וכך גם עובדים מסוימים ישלחו לביתם ואחרים יתפסו את מקומם.

בדומה לקירות, הכול כאן הוא חומר בידי היוצר-מעסיק.

השבוע נתקלתי בציטוט נפלא המתאר בדייקנות חלק מהבעיה. דאנקן גרין מצטט בבלוג שלו את הפילוסוף אדוארד סקידלסקי, ומתייחס לאיך הפכנו 'אנשים' ל'הון אנושי' (ההדגשה שלי):

‘Economists, said John Maynard Keynes, should think of themselves as humble specialists, on a par with dentists. But his advice has gone unheeded. Over the past 50 years, economics and its jargon have penetrated every corner of human life. Decisions to marry and inject heroin alike are explained in terms of utility maximisation. Doctors, priests and scientists are lumped together as service providers or rent seekers. Schoolteachers are urged to “add value” to their pupils. The pig philosophy, as Thomas Carlyle called it, has become all-embracing.

Of the many harms inflicted by economics on the English language, “human capital” is the most grievous. Coined by Chicago economists Jacob Mincer and Gary Becker in the 1960s, it refers to the stock of personal skills and qualities that constitutes a worker’s economic value. Such skills and qualities are often costly to acquire and yield returns only over a long period of time, so are readily thought of as a kind of capital. Mincer and Becker’s work has provided the intellectual rationale for the huge expansion of higher education in recent decades. In an economy dominated by the knowledge and service industries, with personality and expertise at a premium, “investment in human capital” is the name of the game.

The phrase “human capital” is now so thoroughly naturalised that we seldom pause to ponder its implications. What is capital anyway? Capital is not a particular kind of good, but any good viewed in relation to certain interests. A donkey is capital to the wood-carrier. A derelict church is capital to the restaurant entrepreneur. Capital, in short, is wealth viewed not as an end in itself but as a means to more wealth. The phrase “human capital” insinuates that human beings too are to be viewed in this light—as instruments of the productive process. We have all of us attained the status which Aristotle reserved for slaves, that of living tools. What a triumph for the dismal science! Keynes naively supposed that economic growth was for the sake of personal cultivation. His modern successors have put him right: personal cultivation is for the sake of economic growth.’

קפיטליזם דורסני ללא מגע יד אדם

כתבה שפורסמה ב"וול סטריט ג'ורנל", והמסוקרת בדה-מרקר, מתייחסת לרכב הלא-מאויש החדש של צה"ל ולהשלכות המוסריות של שימוש אפשרי בו. לפי הכתבה, מזה כ10 חודשים מפעילה ישראל רכבים לא-מאוישים בגבול בינה ובין רצועת עזה ובינה ובין לבנון. רכבים אלו מופעלים באופן אוטומטי, וביכולתם לסייר על הגדרות, לאתר ניסיונות חדירה, ולפי חלק מהדיווחים גם לפתוח באש. קליפ מצורף.

מעבר לתיאור היכולת הטכנולוגית המדהימה של ישראל, הכתבה מעלה בעיה מוסרית שעלולה להיווצר כאשר רכבים אלו יקבלו הנחייה לפתוח באש באופן אוטומטי ועל סמך חישוב שיבוצע על ידם באופן אוטומטי בשטח; או במילים אחרות, השאלה בה עוסקת הכתבה הינה: "האם יהיה זה מוסרי לפתוח באש מבלי לערב בהחלטה בן-אנוש?" ראשית, מתבקש להעלות שאלה מקבילה: "האם יהיה זה מוסרי לפתוח באש יחד עם מעורבותו של בן-אנוש?", אך זו שאלה קלה מידי, לדעתי, והופעת כלי הלחימה הרובוטים צופנת בחובה שאלות קשות יותר.

כתב ה"וול סטריט ג'ורנל" מדווח כי צבאות מודרניים, כשל ישראל או ארה"ב, מתכוונים להחליף כשליש מרכבי הלחימה שלהם בכלי רכב בלתי-מאוישים אוטומטיים בתוך עשור עד שניים. כלומר, שדה הקרב העתידי יכיל קבוצת אנוש לוחמות המתמודדות מול רובוטיים, חלקם אוטומטיים וחלקם המופעלים מרחוק. מתרחשת 'אחרזיציה' רדיקאלית של דמות האויב, שכן אין מדובר עוד במאבק אלים בין אני אנוש אלא בין אני אנוש לבין רובוטים, או בין אנשים להון.

הטרקטורים של פעם הם רכבי השטח הבלתי-מאוישים של העתיד. המדינות העשירות, או המודרניות כפי שמכנה אותן הכתב, מסוגלות לייצר לעצמן שכבת מגן טכנולוגית שתעשה עבורן מלחמה. מעניין לחשוב מה יעשה שדה קרב עתידי זה לתודעת הלחימה של הצד שאינו בעל המשאבים הכלכליים; כיצד לחימה נגד מכונות תשפיע על האפשרות לעשיית שלום בין הצדדים הנלחמים, שכן למעשה רק צד אחד נלחם בפועל.

מעבר לשינוי הרדיקאלי באינטראקציה בין עמים/קבוצות ובתפיסתה על ידם, עולה שאלה קשה אחרת – האם הרחקת בני האדם מצד אחד של שדה הקרב לא תביא למוטיבציה חדשה ללחימה? כבר כעת, כשמטוסי קרב עושים מלחמה אנו רואים את חצוצרות הקרב ואת ההמון הצוהל, מה יהיה עלינו כאשר גם הפעולה הקרקעית אינה יותר ממסכים ירוקים וקרני לייזר?

וכדי לעשות את העתיד ורוד עוד פחות, אפשר לחשוב על משמעות השימוש בטכנולוגיה שכזו עבור יחסי הריבונות שבין המדינה ותאגידי הענק בעידן של קפיטליזם דורסני. היעלמותם של האנשים משדה הקרב והחלפתם במוצרים של חברות טכנולוגיה גדולות הופך את המלחמה לתחרות בין פירמות. כבר כיום, המלחמות הן השווקים העתידיים של חברות הנשק, אך כאשר הלחימה תעשה מוצר כנגד מוצר, האם נוכל לדבר על מלחמה של מדינה במדינה? אם אנו שולחים את אלביט להילחם בגבולות עזה, האין זה אומר כי אנו מפריטים לחלוטין את המלחמה? האם המאבק האלים בעזה מופנה כלפי מדינת ישראל, או כלפי החברה הפרטית מייצרת ושולחת הרובוטים? לא קשה לי (לנו?) לדמיין רובוט לחימה נוצץ עם לוגו של חברת חיפוש מפורסמת מתנוסס עליו, ואם לא קשה לי לדמיין זאת, אנחנו כבר בבעיה.

 

ספקולציה על אחריזציה

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה אודת הסלידה של (חלק מייצג מה)כלכלנים מממשלה. כתבתי על זה מעט בפוסט הקודם, וזוהי גם העמדה הברורה שעולה מן הראיונות שנערכו עם כלכלני שיקגו, ופורסמו לאחרונה בניו-יורקר. רציתי לעמוד על שונות מסויימת בתיאורם התיאורטי של מונופול וממשלה, ועל התאמה עם היחס האידיאולוגי כלפיהם.

בעוד שמרקס מנתח את הכלכלה מתוך פרספקטיבה של מעמדות חברתיים (ומשיחה שיצא לי לשמוע, גם בניתוחם של ריקרדו וסמית' ישנם מעמדות), הכלכלה הניאו-קלאסית מתארת מרחב פעולה של סוכנים, ובמובנים רבים אין מדובר כלל בחברה. הסוכנים יכולים להיות משקי-בית, המאופיינים על ידי פונקצית הצריכה שלהם, או פירמות, המאופיינות על ידי פונקצית הרווח שלהם. בכל מקרה, מדובר בסוכנים המעוניינים למקסם את פונקציתם.

במרחב שכזה אין כל פשר למעמדות חברתיים והמתחים החברתיים נעלמים לחלוטין. התמונה היא של אחדות מוחלטת, הומוגניות של פרטים שכולם, במהותם זהים. ייתכן שפונקצית התועלת של פרט מסוים תהיה שונה מזו של אחר, אך באופן פנדומנטאלי, שורשי, הם זהים – שניהם עשויים מפונקצית תועלת ומעוניינים להשיא את תועלתם מצריכה. יותר מכך, הם כולם price-takers; אטומים קטנים מול וקטור מחירים אימתני הנתון להם ממעבר. במילים אחרות, כולם ביחד באותה סירה. אין אחרים. אין אחרות.

תיאוריות של כלכלה פוליטית עוסקות, בין היתר, במתח שבין קבוצות שונות בחברה, במאבק האינטרסים של הקבוצות ובכוחם השונה, אך התמונה שמתוארת מעלה אינה מאפשרת סוג כזה של ניתוח, שכן אין אף אחד אחר, אין קבוצות. כולם באותה קבוצה; האמנם תיאור שכזה מביא לתיאוריה נטולת מתחים? נטולת אויב-מהותי?

היות ולא ניתן להפנות את האחריות על המציאות אל קבוצה מסוימת בתוך האוכלוסיה, שכן אין פרטים בעלי צבע עור שונה, בעלי מוצא שונה, בעלי נטיה מינית שונה או בעלי דת או מגדר שונים וכולם סוכנים זהים הממקסמים תועלת, הופיעה לפתע אחרות שונה. דמות חדשה הפכה לאויב המשותף האשם בכל.

בניגוד אלינו, הפרטים הנתונים לחסדי וקטור המחירים, הופיע לפתע אחר-גדול, כזה שבמהותו שונה מאיתנו. הוא אינו מאופיין כסוכן הנאלץ לתמרן בין המחירים השונים, אלא כמכשף רואה-כל, כזה הרואה את פונקצית הביקוש כולה ומחליט על המחיר לפי צרכיך. הוא-הוא השונה. הוא שאינו כמונו. הוא שחייבים להילחם בו. הזרות של המונופול והצגתו כניגוד המוחלט של הפירמה הבודדת הנלחמת בגבורה בתוך שווקים חופשיים מעמידה אותו כאובייקט מתבקש לביקורת.

את ההתאמה הזו, בין הניגוד בתיאור התיאורטי של המונופול ובין היחס השלילי שהוא מקבל מבחינה אידיאולוגית, ניתן גם לזהות בהקשר של ממשלה. שוב, אנו עוסקים באובייקט אחר, שמבחינה תיאורטית הוא אינו כלום, הוא אות אחת ריקה, G, שאין אנו יודעים דבר אודותיה. אומנם מדובר בדיכוטומיה של קורסי מבוא בשנה א', אך, לדעתי, ניתן לזהות את תמונת העולם הזו, המבדילה בין פרטים אטומיסטים ממקסי תועלת הפועלים כprice-takers ובין כל אובייקט תיאורטי אחר, גם בניתוחים כלכליים "מתקדמים" יותר.

היות ואנו מניחים כי תחרות משוכללת היא הטוב, כל דבר שחורג ממנה מוכרח להיות הרע בהתגלומתו. או לפחות זה מה שדרידה היה אומר. היזהרו מכל מה שאינו price-taker. הוא אחר.

מסקנה: G זה רע

היום התפרסמו חלקים מדוח מבקר המדינה בתקשורת. הדוח עצמו מורכב ומטפל בנושאים רבים וחשובים, ושווה לקרוא אותו או לפחות לעיין בחלקו. אחד הנושאים המעניינים בהם טיפל המבקר הינו הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. היות ופארסת הפרטת בתי הסוהר עשתה רעש רב, מעניין לקרוא את מה שיש למבקר להגיד בנוגע להפרטה שביצע משרד הבריאות בניצוח של משרד האוצר.

כפי שמפורסם בכתבה בווינט, הפרטת השירותים לתלמיד נעשתה בכוונה לחסוך כסף, אך בפועל הביאה לגידול בהוצאות. הכתבה בווינט מתמקדת בתהליך ההפרטה ובביקורת, המוצדקת, שיש למבקר המדינה לגביה. ראשית, מצא מבקר המדינה כי לא נעשתה כל עבודה מסודרת על מנת להעריך את העלויות של השירותים העתידיים להיות מופרטים. כלומר, טענת משרד האוצר אודות חיסכון עתידי לא הייתה מבוססת על בדיקה מקיפה של הנושא, ובפועל ניתן לראות כי חיסכון זה גם לא התרחש. אם כן, מדוע היה סבור משרד האוצר כי העברת השירות לגורם פרטי תביא לחיסכון תקציבי?

כאמור, העברת השירותים לגוף חיצוני נעשתה בשל הערכה של משרד האוצר שהדבר יחסוך למדינה כסף – 7 מיליון ש"ח בשנה. מאחר שלא הוכנה תכנית פעולה כללית ולא נעשתה בחינה כוללת של מרכיבי סל הבריאות לתלמיד ושל עלויותיהם, לא עלתה סוגיית שירותי העזרה הראשונה בעת קבלת ההחלטה על העברת השירותים לגוף חיצוני, וההערכה של משרד האוצר בדבר החיסכון הצפוי הייתה לא מבוססת. בפועל נגרמה הוצאה נוספת של כ-20 מיליון ש"ח לשנה, משום שהיה צורך לחתום עם מד"א על הסכם לאספקת שירותי עזרה ראשונה לתלמידים" (ההדגשה על ידי)

בעצם, משרד האוצר היה סבור כי מדובר בחיסכון עתידי, וזאת מבלי שבדק מהו אותו סל שירותים שעתיד להיות מבוטל. במילים אחרות, פונקציה ממשלתית הוכרזה כ"בזבזנית" (היות וניתן לחסוך ע"י הפסקת מתן השירותים ע"י המדינה), וזאת מבלי להתייחס למהי אותה פונקציה. אם כן, התואר "בזבזני" שנתן משרד האוצר ככל הנראה מדבר על ה"ממשלתית", ועל היותה של הממשלה לא-יעילה יש ספרות כלכלית ענפה, ואין צורך בעבודת הערכה.

מעבר לכך, השירות עצמו היה לא מספק. בעוד שהתקן הרצוי של משרד הבריאות הינו אחות לכל 1,500 תלמידים, הדרדר יחס זה במהלך השנים עד כי שירותים מסוימים באחריות האחיות, כגון ביקורי בית, נזנחו. מדוע רמת השירותים הממשלתיים הייתה לא מספקת?

בשנים שקדמו להעברת השירותים לגוף חיצוני חל כרסום ניכר בהקצאות הכספיות לתחום זה. כך לפני נתוני המשרד בשנת 2001 הוקצו כ-79 מיליון ש"ח, ובשנת 2006 – כ- 60 מיליון ש"ח בלבד, אף שבאותן שנים גדל מספר התלמידים בכ-10 אחוזים. הקטנת התקציב הביאה לצמצום בתקן האחיות והרופאים. עקב כך נעשו פחות פעילויות שהיה נהוג לעשות במסגרת שירות זה. […] על רקע הצמצום המתמשך בהקצאת המשאבים לתחום במשך שנים עלתה הטענה כי השירות הניתן לתלמידים אינו מספק.

כלומר משרד האוצר, כאחראי על התקציבים, היה חלק מתהליך שצמצם את יכולתה של המדינה להציע את השירותים המדוברים עד לנקודה בה אותו משרד יכול לטעון בדבר אי-מספיקות יכולתה של המדינה. לא מפתיע, אם כן, כי להחלטת ההפרטה קמו מתנגדים וכי עומדת עתירה בבג"ץ כנגד משרד הבריאות. העותרים אינם ארגוני זכויות כאלה או אחרים, אלא ההסתדרות הרפואית בישראל וארגון רופאי המדינה.

בתוך התנהלות מחפירה זו של קבלת ההחלטה יש חלק, שלדעתי, הוא החשוב ביותר: מעבר לכך שמשרד האוצר לא בדק לעומק את המשמעויות הכספיות של מתן השירות, עמדתו של משרד האוצר הייתה עמדה יחידה בקבלת ההחלטה.

קודם להעברת שירות לביצוע בידי גוף חיצוני נדרש לעשות עבודת מטה, ובעניין שירותי הבריאות לתלמיד ראוי היה לבחון, בין היתר, מה העמדות של המומחים בנושא, מה אמרו בנדון ועדות שונות, אילו חלופות עומדות על הפרק, מה העלות והתועלת של כל חלופה, ומה נעשה בנדון בעולם המערבי. בבחינת החלופות היה ראוי לבחון את המלצת ועדת נתניהו (ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל, 1990) להעברת כלל האחריות לקופות החולים כדי לשמור על רצף טיפול ולאפשר למשרד לבצע את תפקידיו כמיניסטריון; לבחון את המלצת ועדת אמוראי (ועדה לבחינת הרפואה הציבורית בישראל, 2002) להרחיב את שירותי הבריאות גם לתלמידי י'-י'ב […]

הביקורת העלתה כי עבודת מטה זו לא נעשתה. למעשה, השיקול היחיד שנשקל היה החיסכון הכספי הצפוי, שלמרות חשיבותו אינו השיקול הבלעדי. (ההדגשות וההערות שלי)

הפרטת שירות בריאות ממשלתי נעשית ע"י חו"ד יחידה של משרד האוצר ולאור שיקול בלעדי, חיסכון תקציבי. כישלון החיסכון בפועל אינו, לדעתי, הדבר המהותי, אלא העובדה כי משרד האוצר הופך לפוסק יחיד. ייתכן כי העברת השירותים למפעיל פרטי תביא לחיסכון תקציבי (למרות שבפועל לא כך הדבר), וייתכן שאפשרות זו, אם אכן נכונה, מצריכה בחינה מחדש של סדרי עדיפויות, עקרונות משילות ושיקולים נוספים. לעומת זאת, לא ייתכן שמשוואות תקציב (במקרה זה מדומיינות, כאלה שמכילות בתוכן רק את האות-G כדי לסמן ממשלה שמהגדרה אינה פועלת נכון) הן ערך שלאורו נפסק דבר. לפי דו"ח מבקר המדינה, כך מתקבלות החלטות בישראל.

עם תהליך קבלת החלטות בנוגע להפרטה גרוע כל-כך, אולי כדי להפריט את תהליך ההפרטה לגורם פרטי.

מפונקים נמאסתם

במוסף עסקיםשישי האחרון, פורסמה כתבה של רותם סלע על אודות ניסיונות הממשלה להחליף את העובדים הזרים בענף הבנייה בעובדים מקומיים. לפי הכתבה, מועסקים כיום בענף כ-160 אלף ישראלים, אך רובם המוחץ אינו עוסק בהתמחויות הנקראות "עבודות רטובות", כגון הקמת שלד הבטון. עבודות אלו נחשבות לקשות יותר היות ומדובר בעבודה בתנאים חשופים למזג אוויר, ובשל השכר הנמוך יחסית בענף הבנייה (כ47 ש"ח לשעה, לפי הכתבה), הישראלים אינם מעוניינים להשתתף.

לפי תוכניות הממשלה, העסקת עובדים זרים תיאסר ובמקביל תוצע סובסידיה לישראלים המעוניינים לעבוד בענף הבנייה. עם זאת, אין היענות רבה לתוכנית זו, והישראלים אינם באים. המסקנה שעולה מקריאת הכתבה, ומהעמדה שמובעת בה, היא כי אין מדובר בבעיית העדפות.

הממשלה חושבת שתוכל להחליף את אלפי העובדים הזרים בענפי הבנייה והחקלאות בישראלים – אם תבטיח להם תנאים מפתים. אבל המנטאליות והאימא היהודייה לא מתרשמים מהמשכורות המכובדות.

לפי הכתבה, הישראלים, בהשראת אמם היהודייה, מעדיפים לא לעבוד קשה. הם בוחרים לוותר על המשכורת הגבוהות, אם אלו אכן יוצעו להם, ולהימנע מעבודה בחוץ. בגרסה המודפסת של הכתבה, העובד הישראלי מוגדר כ"מפונק". כלומר, בסופו של יום, זו שאלה אודות הפרט עצמו.

מאחורי הכתבה, והדיון המופיע בה, ישנה עמדה אינדיבידואליסטית שמבטלת כל משמעות אפשרית לאינטראקציה בין פרטים, כלומר לחברה. לפי עמדה זו, היות ומדובר בקבוצה של אינדיבידואלים הפועלים, כשלעצמם, בשוק, הסירוב לעבוד בעבודה כזו או אחרת הוא לא יותר מפתרון לבעיית מקסום תועלת של הפרט. מרכיביה של בעיה זו הן השכר שיקבל, וההעדפות שלו. היות והממשלה מציעה שכר מסובסד, אין בעיה של תמריצים ואנו מבינים כי מדובר בהעדפות "מפונקות".

הישראלי, או אימו היהודי, הוא בעלי העדפות כאלו, ואין מה לעשות חוץ מלחנך אותם מחדש.

"האמא היהודייה רוצה שהבן שלה יהיה עורך דין, שילמד לתואר, שישב במשרד. אף אמא לא חולמת שהבן שלה יהיה פועל. אם רוצים להביא ישראלים לענף הבנייה, צריכים להתחיל להפנים שלהיות פועל זאת זכות – צריך להתחיל את החינוך מהאמא".

ישנן עבודות רבות אחרות שאפשר להגדירן כקשות, כל אחת בשל סיבותיה היא, אך ישראלים רבים עובדים בהן. בתוך העמדה האינדיבידואליסטית הזו, על מחיקתה את המשמעות החברתית, מתפספסים אלמנטים רבים בסיפור הזה (וזאת, גם מבלי להיכנס לטענות בדבר ההגשמה העצמית של האדם בתיווך העבודה שלו וסוגיית הזהות העצמית שקשורה אליהן).

העלמת החברה והתמקדות בפרט, על "העדפותיו", מחמיצה את המשמעות החברתית של העבודה; את האופן שבו החברה מתייחסת לביצוע עבודה כזו או אחרת. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, ויש לבדוק אותן ולנסות להתמודד עם שאלות שקשורות אליהן, האופן השלילי שבו החברה מקטלגת אנשים שעובדים עבדות כפיים, היא לא משהו שאפשר להפשיט ממנו את הדיון. זו הדיון עצמו.

ניסיון לזרוק את האחריות על הפרט המסרב, בכך שאנו מדביקים לו תווית שופטת כ"מפונק", אינה מקרבת אותנו להבין את התופעה שאנו צופים בה, אלא להפך. מעבר לכך, היא מעלה את הפרט כאחראי יחיד, בעל בעיה, שיש לפתור אותו ממנה. עמדה זו, לא רק שהיא חלקית באופן חמור, מסיטה את הקורא לאמץ עמדה נורמטיבית במסווה של עובדה עניינית.

אבטלה סמויה – בלוג חדש

השבוע עולה לאוויר בלוג חדש, שיתוחזק ע"י 2 חברים, חברה ואנוכי. הבלוג יעסוק בעיקר בנושאים שהקשורים ללימודי כלכלה, כלכלה וחברה, מדע הכלכלה, מדעי החברה וכדומה. פוסטים שאני אכתוב עבור הבלוג ההוא, יופיעו גם כאן, וחלק מהפוסטים שאכתוב לבלוג הזה יופיעו גם שם.

ציטוט מעמוד האודות של אבטלה סמויה:

הבלוג נפתח במטרה להוות פלטפורמת מפגש, לפחות שלנו, אך בתקווה גם של אחרים.

לאחר שהשלמנו לימודי ב.א בכלכלה, ואף מעט מעבר לכך, אנו חשים אי-נחת גדולה מהעדר הפלורליזם בתוך הדיסציפלינה, כפי שזו באה לידי ביטוי במחלקות לכלכלה. השאלות המעסיקות אותנו הן מתודולוגיות, תיאורטיות ואידיאולוגיות. אנו סבורים כי שיח מחקרי, בוודאי כשמדובר במדעי החברה, צריך להיות מודע-לעצמו, וכתוצאה מכך לאפשר ביקורת פנימית של העשייה המחקרית, הנחות היסוד שלה והיחס, הדו-כיווני, שלה למציאות.

אנו מקווים כי הכתיבה בבלוג תאפשר לנו לנסח טוב יותר את העמדות שלנו כלפי "הכלכלה האורתודוקסית", ובעיקר תייצר דיון על אודות השאלות החשובות שמדע הכלכלה ראוי ויעסוק בהן.

אין לנו כוונה להציב עמדה אלטרנטיבית ספציפית, אלא לקיים דיון, וזה – כשלעצמו – יהווה אלטרנטיבה לאופן העיסוק הקיים.

בבלוג, לפחות בשלב זה, נכתוב ארבעתנו. למרות הריבוי, אין אנו מרגישים צורך לייצר קול אחיד, ואנו רואים במגוון ובאי-ההסכמה כנקודת חוזק. הכלכלה היא תופעה מורכבת, ונכון אם העיסוק בה יהיה מורכב ומגוון, או לכל הפחות ישאף להיות כזה.

מקווה שתבקרו.

מלחמת העולמות

בשבוע שעבר הגיע לשיא מאבק האינטרסים בין בית המשפט העליון ומשרד האוצר. במהלך השנה האחרונה פסק בית המשפט העליון כנגד עמדת האוצר; כך היה כשהכיר בהוצאות על מטפלת כמוכרות לצרכי מס, כחייב את המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולמגן את שדרות וכך, לאחרונה, כשפסל את אפשרות קיומו של בית כלא פרטי במדינת ישראל.

עמדת שר האוצר, יובל שטייניץ, הינה כדלקמן:

בשנים האחרונות גוברת המגמה של פסקי דין שניתנים בעיקר על ידי בית משפט העליון כמו גם בערכאות מתחתיו, שכורכים הוצאות כלכליות עצומות, מקרו-כלכליות, וזה קורה פעם אחרי פעם. בעוד שאנחנו בממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית של מיליונים בודדים או כל הטבת מס שעלותה מיליונים בודדים מאידך, בתי המשפט פוסקים פעם אחר פעם פסיקות בעלות השלכות תקציביות של עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים ואפילו מיליארדי שקלים". עוד אמר שטייניץ כי "חלק מפסיקות העליון מבטאות חוסר אחריות שגובל בהפקרות כלכלית", וציין כי "הגיע הזמן שבתי המשפט לא יתייחסו רק לשיקולי ביטחון ושיקולים של ביטחון לאומי, אלא גם בשיקולי כלכלה וחוסן כלכלי". (ההדגשה על ידי).

חשוב לשים לב כי לדעתו של שר האוצר פסיקות בית המשפט העליון הינן הפקרות. במילים אחרות, לבית המשפט חובה קודמת להתייחס לסוגיה הכלכלית, ובפסיקותיו אלו הוא מפקיר חובה זו. מדבריו של שר האוצר ניתן להבין כי – במובלע – הוא רואה במערכת המשפט הישראלית ככפופה למערכת השיקולים הכלכליים, שככל הנראה עומדת כחופה למערכת השיקולים כולה. המאבק בין בית המשפט ומשרד האוצר הינו יותר ממאבק אינטרסים בין גופים ציבוריים הנאבקים על שליטה בתוך המערכת. זהו מאבק על המערכת עצמה.

בסדרת הרצאות, משנת 1979, מפריד פוקו בין שתי גישות המדגימות את השינוי שחל בכלכלה-הפוליטית במעבר מהמאה ה17 אל המאה ה18. מצד אחד, עומדים ה"מהפכנים", חסידי המהפכה הצרפתית, הרואים בחוק כגילום של "רצון כללי". השפיטה, לפי גישה זו, היא פעולת הרצון הכללי המצביע על אותם דברים שהפרטים כולם הסכימו על וויתורם ועל אלו שסירבו לוותר עליהם (כך, לדוגמא כשסרב בית המשפט להעביר את אחריות הכליאה מהריבון החוצה). בניגוד אליהם, עומדים ה"רדיקאליים" הבריטיים, חסידי תורת התועלת של המאה ה18. עבורם, החוק מסמל את הקו המפריד בין התערבות הריבון ועצמאות הנשלטים. התערבות הריבון נמדדת על בסיס התועלת שניתן להפיק מהתערבות זו, ואותם מקומות בהם אין תועלת מן ההתערבות מוצאים אל מחוץ לספירה הפומבית והופכים למוגנים ע"י החוק המגביל את הריבון.

תמונה זו יכולה להסביר היטב את העמדות שבית המשפט העליון ושמשרד האוצר משקפים. בעוד שבית המשפט רואה עצמו כמשקף של הרצון הכללי, אותה הסכמה ואי-הסכמה שהפרטים כולם רוצים (או היו רוצים) לקבל, משרד האוצר רואה את השפיטה ככפופה למדדי תועלת המגבילים אותה מפעולה. המחלוקת אינה אודות המחיר של הפסיקה, אלא אודות הסמכות לפסוק.

משמעות העמדה שמקדם משרד האוצר הינה כי הערכים של החברה כפופים לשיקולים כלכליים. במילים אחרות, הכלכלה, שמטרתה לשרת את החברה (או את הפרטים), הופכת להיות מטרה בפני עצמה. כך מתנהל תהליך החקיקה בישראל, שרק לאחר שהפוסק העליון מאשר את היתכנותם (במקרה הטוב, ואת יעילותם במקרה הרע) הם יכולים להיכלל בתקציב המדינה. אין זה מפתיע שכשמשרד האוצר מבין את המערכת הציבורית באופן הזה, פסיקותיו של בית המשפט העליון, שאינו רואה את עצמו תחת המטרייה הכלכלית, תמוהות עד מאוד. יש שיגידו, הפקרות של ממש.

כדת משה וישראל (אלו לא שמות של שני גברים?)

בתקופה האחרונה אני משתתף בקבוצת דיון המורכבת ממספר חברים וחברות שמהווה ניסיון משותף לנסות ולנסח לעצמנו מה בדיוק ואם היינו רוצים לשנות כאן, כשכאן יכול להתייחס למרחבים שונים. כך או כך, ומבלי להיכנס לפרטים, בפגישה האחרונה יצא לנו לדבר קצת על מוסד הנישואין. בעקבות דיון בקבוצות פעולה קוויריות-רדיקאליות ששמו לעצמן למטרה להתנגד למוסד הנישואין, התרחש מעין "ניסוח-יתר" של משהו, שככל הנראה לא יעלם בקרוב.

באופן כללי, הקבוצות הללו מתנגדות לכל כוח-כופה מצד המדינה, ובכלל זה למוסד הנישואין כמכשיר עיקרי של הסדר הפטריארכאלי. בניגוד לקבוצות הרואות בנישואין חד-מיניים כמטרה בדרך לשוויון, הקבוצות הללו טוענות כי "היטמעות" (assimilation) בתוך מוסד כופה ולא-שוויוני אינה יכולה להיות פרויקט של שחרור (liberation), ועל כן יש להתנגד לנישואין חד-מיניים כחלק מפרויקט כולל של התנגדות למוסד הנישואין באופן כללי.

על פניו, הטענה הזו רדיקאלית, אך האם אינה במקומה?

קודם כל, עלינו להבדיל בין מוסד הנישואין כמוסד חברתי (institution), ובין אקט של נישואין שהוא, לצורך העניין, אפשרות מסוימת של חיברות בין בני-אדם בחברה האזרחית. בפרט, מדובר בחיברות בין אישה וגבר, על בסיס (ככל הנראה) רומנטי, ומתוך, לשם פשטות, כוונה משותפת להעמדת צאצאים.

חשוב לציין כי סוג זה של חיברות, בין זוג, הינו אפשרות אחת מיני רבות של חיברות אנושית בעלת מטרות זהות ועל בסיס זהה. אפשר לחשוב על חיברות בין אישה ואישה ממניעים ועבור מטרות זהות ואפשר לחשוב על חיבורת בין גבר וגבר באופן דומה. כמו כן, אפשר גם לחשוב על חיברות בין גבר, גבר ואישה או אישה, אישה וגבר או כל קומבינציה אחרת, למעשה. הנקודה העיקרית היא שנישואין כפי שהם כיום הינם וריאציה אחת של חיברות אנושית, שאנשים בוחרים לקיים, וכי ישנן וריאציות אחרות מקבילות לה.

בכך שהמדינה "מגבה" סוג זה של חיברות ע"י הכרה משפטית במוסד הנישואין, אקט החיברות הזה בין שני בני-אדם פרטיים מקבל משמעות חברתית – הוא הופך להסדרה של התנהגות. ההכרה במודל יחיד של חיברות ממצב סוג זה של חיברות כמודל לחיקוי, ובאותה נשימה ממקם את כל אפשרויות החיברות האחרות כלא-לגיטימיות במקרה הרע, וככפחות-לגיטימיות במקרה הטוב. למעשה, המדינה מחליטה, בפעולת ההכרה שלה, איזה סוגים של חיברות מקובלים, ואילו אינם.

הכרה בנישואים חד-מיניים תצרף עוד סוג חיברות אל רשימת ה"סוגים המוכרים", אך מדוע צריכה להיות רשימה כזו מלכתחילה? מדוע לא לאפשר לכל מי שרוצה לקיים חיברות עם מי שהוא חפץ לקיים אותה? באופן פרקטי, הדבר יתאפשר רק במידה והמדינה תיסוג מתחום החיברות באופן גורף. במילים אחרות, כדי שכל סוגי החיברות יהיו מקובלים באותה מידה, צריך לבטל את ההכרה של המדינה בכל סוג של חיברות. לצורך העניין, מי שרוצה להקים קשר במובנים שדיברתי עליהם, יכול להירשם במשרד הפנים כ"מקיים חיברות", והדבר יגרור סוג של רגולציה מבחינת גידול ילדים, מחויבות אחת כלפי השני בתוך התא וכדומה. הדבר דומה יותר לרגולציה על שוק ההון, מאשר למתן גושפנקא לסוג החיברות שבני האדם בחרו לקיים.

הפרטים הטכניים לא מהותיים, הנקודה היא עקרונית. המדינה לא צריכה להכיר באף סוג חיברות כמודל ראוי של חיברות, אלא לאפשר כל סוג של חיברות תוך כדי הפעלת רגולציה (לדוגמא, מחויבות של הנרשמים כהורים לילדם מבחינה משפטית-כלכלית-אחרת). כל רשימה שמכילה בתוכה מודלים של חיברות שיכולים להיכנס תחת הרגולציה הזאת תהיה חלקית, ותמיד יהיו כאלה שלא מוצאים את סוג החיברות שהם שואפים להיות בו בתוך הרשימה.

לאור מעלה, מוסד הנישואין, המאפשר למדינה להסדיר את סוגי החיברויות, הוא מוסד של כפייה, והמשמעות החברתית שהוא נותן לבחירה הפרטית של אנשים לחיות בזוגיות כזו או אחרת אינה מובנת מאליה. להפך, כשחושבים על זה היא דווקא לא מובנת כלל.

האם ביטול מוסד הנישואין והחלפתו ברגולציה על כל סוג חיברות שהוא תפגע במי שמעוניין לקיים נישואין במתכונתם היום? לדעתי, לא. אין מניע שאישה וגבר ירשמו במשרד הפנים כחלק מחיברות, יקבלו כתוצאה מכך את המשמעות המשפטית הנלוות לכך, ולאחר מכן יפנו לרבנות הראשית שתקיים להם טקס כדת משה וישראל. לטקס, לרבנות ולחיברות הספציפית שהם ברחו לא צריכים להיות כל משמעות חברתית או משפטית מועדפת.

כפי שאמרתי, הניסוח הזה לא יעלם בקלות. יש עוד הרבה על מה לדבר. אגב, כל האמור הוא עוד לפני שדיברתי על התפקיד הפטריארכאלי של מוסד הנישואין כפי שהוא היום, ועל התפקיד שהמוסד לוקח בעיצוב מה מוגדר כ"עבודה" בחברה ומה נחשב כמשהו שלא צריך לשלם עליו.

נראה לי שזה מספיק ביקורת לפוסט אחד.