בתקופה האחרונה אני משתתף בקבוצת דיון המורכבת ממספר חברים וחברות שמהווה ניסיון משותף לנסות ולנסח לעצמנו מה בדיוק ואם היינו רוצים לשנות כאן, כשכאן יכול להתייחס למרחבים שונים. כך או כך, ומבלי להיכנס לפרטים, בפגישה האחרונה יצא לנו לדבר קצת על מוסד הנישואין. בעקבות דיון בקבוצות פעולה קוויריות-רדיקאליות ששמו לעצמן למטרה להתנגד למוסד הנישואין, התרחש מעין "ניסוח-יתר" של משהו, שככל הנראה לא יעלם בקרוב.
באופן כללי, הקבוצות הללו מתנגדות לכל כוח-כופה מצד המדינה, ובכלל זה למוסד הנישואין כמכשיר עיקרי של הסדר הפטריארכאלי. בניגוד לקבוצות הרואות בנישואין חד-מיניים כמטרה בדרך לשוויון, הקבוצות הללו טוענות כי "היטמעות" (assimilation) בתוך מוסד כופה ולא-שוויוני אינה יכולה להיות פרויקט של שחרור (liberation), ועל כן יש להתנגד לנישואין חד-מיניים כחלק מפרויקט כולל של התנגדות למוסד הנישואין באופן כללי.
על פניו, הטענה הזו רדיקאלית, אך האם אינה במקומה?
קודם כל, עלינו להבדיל בין מוסד הנישואין כמוסד חברתי (institution), ובין אקט של נישואין שהוא, לצורך העניין, אפשרות מסוימת של חיברות בין בני-אדם בחברה האזרחית. בפרט, מדובר בחיברות בין אישה וגבר, על בסיס (ככל הנראה) רומנטי, ומתוך, לשם פשטות, כוונה משותפת להעמדת צאצאים.
חשוב לציין כי סוג זה של חיברות, בין זוג, הינו אפשרות אחת מיני רבות של חיברות אנושית בעלת מטרות זהות ועל בסיס זהה. אפשר לחשוב על חיברות בין אישה ואישה ממניעים ועבור מטרות זהות ואפשר לחשוב על חיבורת בין גבר וגבר באופן דומה. כמו כן, אפשר גם לחשוב על חיברות בין גבר, גבר ואישה או אישה, אישה וגבר או כל קומבינציה אחרת, למעשה. הנקודה העיקרית היא שנישואין כפי שהם כיום הינם וריאציה אחת של חיברות אנושית, שאנשים בוחרים לקיים, וכי ישנן וריאציות אחרות מקבילות לה.
בכך שהמדינה "מגבה" סוג זה של חיברות ע"י הכרה משפטית במוסד הנישואין, אקט החיברות הזה בין שני בני-אדם פרטיים מקבל משמעות חברתית – הוא הופך להסדרה של התנהגות. ההכרה במודל יחיד של חיברות ממצב סוג זה של חיברות כמודל לחיקוי, ובאותה נשימה ממקם את כל אפשרויות החיברות האחרות כלא-לגיטימיות במקרה הרע, וככפחות-לגיטימיות במקרה הטוב. למעשה, המדינה מחליטה, בפעולת ההכרה שלה, איזה סוגים של חיברות מקובלים, ואילו אינם.
הכרה בנישואים חד-מיניים תצרף עוד סוג חיברות אל רשימת ה"סוגים המוכרים", אך מדוע צריכה להיות רשימה כזו מלכתחילה? מדוע לא לאפשר לכל מי שרוצה לקיים חיברות עם מי שהוא חפץ לקיים אותה? באופן פרקטי, הדבר יתאפשר רק במידה והמדינה תיסוג מתחום החיברות באופן גורף. במילים אחרות, כדי שכל סוגי החיברות יהיו מקובלים באותה מידה, צריך לבטל את ההכרה של המדינה בכל סוג של חיברות. לצורך העניין, מי שרוצה להקים קשר במובנים שדיברתי עליהם, יכול להירשם במשרד הפנים כ"מקיים חיברות", והדבר יגרור סוג של רגולציה מבחינת גידול ילדים, מחויבות אחת כלפי השני בתוך התא וכדומה. הדבר דומה יותר לרגולציה על שוק ההון, מאשר למתן גושפנקא לסוג החיברות שבני האדם בחרו לקיים.
הפרטים הטכניים לא מהותיים, הנקודה היא עקרונית. המדינה לא צריכה להכיר באף סוג חיברות כמודל ראוי של חיברות, אלא לאפשר כל סוג של חיברות תוך כדי הפעלת רגולציה (לדוגמא, מחויבות של הנרשמים כהורים לילדם מבחינה משפטית-כלכלית-אחרת). כל רשימה שמכילה בתוכה מודלים של חיברות שיכולים להיכנס תחת הרגולציה הזאת תהיה חלקית, ותמיד יהיו כאלה שלא מוצאים את סוג החיברות שהם שואפים להיות בו בתוך הרשימה.
לאור מעלה, מוסד הנישואין, המאפשר למדינה להסדיר את סוגי החיברויות, הוא מוסד של כפייה, והמשמעות החברתית שהוא נותן לבחירה הפרטית של אנשים לחיות בזוגיות כזו או אחרת אינה מובנת מאליה. להפך, כשחושבים על זה היא דווקא לא מובנת כלל.
האם ביטול מוסד הנישואין והחלפתו ברגולציה על כל סוג חיברות שהוא תפגע במי שמעוניין לקיים נישואין במתכונתם היום? לדעתי, לא. אין מניע שאישה וגבר ירשמו במשרד הפנים כחלק מחיברות, יקבלו כתוצאה מכך את המשמעות המשפטית הנלוות לכך, ולאחר מכן יפנו לרבנות הראשית שתקיים להם טקס כדת משה וישראל. לטקס, לרבנות ולחיברות הספציפית שהם ברחו לא צריכים להיות כל משמעות חברתית או משפטית מועדפת.
כפי שאמרתי, הניסוח הזה לא יעלם בקלות. יש עוד הרבה על מה לדבר. אגב, כל האמור הוא עוד לפני שדיברתי על התפקיד הפטריארכאלי של מוסד הנישואין כפי שהוא היום, ועל התפקיד שהמוסד לוקח בעיצוב מה מוגדר כ"עבודה" בחברה ומה נחשב כמשהו שלא צריך לשלם עליו.
נראה לי שזה מספיק ביקורת לפוסט אחד.
