ספקולציה על אחריזציה

לאחרונה מצאתי את עצמי תוהה אודת הסלידה של (חלק מייצג מה)כלכלנים מממשלה. כתבתי על זה מעט בפוסט הקודם, וזוהי גם העמדה הברורה שעולה מן הראיונות שנערכו עם כלכלני שיקגו, ופורסמו לאחרונה בניו-יורקר. רציתי לעמוד על שונות מסויימת בתיאורם התיאורטי של מונופול וממשלה, ועל התאמה עם היחס האידיאולוגי כלפיהם.

בעוד שמרקס מנתח את הכלכלה מתוך פרספקטיבה של מעמדות חברתיים (ומשיחה שיצא לי לשמוע, גם בניתוחם של ריקרדו וסמית' ישנם מעמדות), הכלכלה הניאו-קלאסית מתארת מרחב פעולה של סוכנים, ובמובנים רבים אין מדובר כלל בחברה. הסוכנים יכולים להיות משקי-בית, המאופיינים על ידי פונקצית הצריכה שלהם, או פירמות, המאופיינות על ידי פונקצית הרווח שלהם. בכל מקרה, מדובר בסוכנים המעוניינים למקסם את פונקציתם.

במרחב שכזה אין כל פשר למעמדות חברתיים והמתחים החברתיים נעלמים לחלוטין. התמונה היא של אחדות מוחלטת, הומוגניות של פרטים שכולם, במהותם זהים. ייתכן שפונקצית התועלת של פרט מסוים תהיה שונה מזו של אחר, אך באופן פנדומנטאלי, שורשי, הם זהים – שניהם עשויים מפונקצית תועלת ומעוניינים להשיא את תועלתם מצריכה. יותר מכך, הם כולם price-takers; אטומים קטנים מול וקטור מחירים אימתני הנתון להם ממעבר. במילים אחרות, כולם ביחד באותה סירה. אין אחרים. אין אחרות.

תיאוריות של כלכלה פוליטית עוסקות, בין היתר, במתח שבין קבוצות שונות בחברה, במאבק האינטרסים של הקבוצות ובכוחם השונה, אך התמונה שמתוארת מעלה אינה מאפשרת סוג כזה של ניתוח, שכן אין אף אחד אחר, אין קבוצות. כולם באותה קבוצה; האמנם תיאור שכזה מביא לתיאוריה נטולת מתחים? נטולת אויב-מהותי?

היות ולא ניתן להפנות את האחריות על המציאות אל קבוצה מסוימת בתוך האוכלוסיה, שכן אין פרטים בעלי צבע עור שונה, בעלי מוצא שונה, בעלי נטיה מינית שונה או בעלי דת או מגדר שונים וכולם סוכנים זהים הממקסמים תועלת, הופיעה לפתע אחרות שונה. דמות חדשה הפכה לאויב המשותף האשם בכל.

בניגוד אלינו, הפרטים הנתונים לחסדי וקטור המחירים, הופיע לפתע אחר-גדול, כזה שבמהותו שונה מאיתנו. הוא אינו מאופיין כסוכן הנאלץ לתמרן בין המחירים השונים, אלא כמכשף רואה-כל, כזה הרואה את פונקצית הביקוש כולה ומחליט על המחיר לפי צרכיך. הוא-הוא השונה. הוא שאינו כמונו. הוא שחייבים להילחם בו. הזרות של המונופול והצגתו כניגוד המוחלט של הפירמה הבודדת הנלחמת בגבורה בתוך שווקים חופשיים מעמידה אותו כאובייקט מתבקש לביקורת.

את ההתאמה הזו, בין הניגוד בתיאור התיאורטי של המונופול ובין היחס השלילי שהוא מקבל מבחינה אידיאולוגית, ניתן גם לזהות בהקשר של ממשלה. שוב, אנו עוסקים באובייקט אחר, שמבחינה תיאורטית הוא אינו כלום, הוא אות אחת ריקה, G, שאין אנו יודעים דבר אודותיה. אומנם מדובר בדיכוטומיה של קורסי מבוא בשנה א', אך, לדעתי, ניתן לזהות את תמונת העולם הזו, המבדילה בין פרטים אטומיסטים ממקסי תועלת הפועלים כprice-takers ובין כל אובייקט תיאורטי אחר, גם בניתוחים כלכליים "מתקדמים" יותר.

היות ואנו מניחים כי תחרות משוכללת היא הטוב, כל דבר שחורג ממנה מוכרח להיות הרע בהתגלומתו. או לפחות זה מה שדרידה היה אומר. היזהרו מכל מה שאינו price-taker. הוא אחר.

מסקנה: G זה רע

היום התפרסמו חלקים מדוח מבקר המדינה בתקשורת. הדוח עצמו מורכב ומטפל בנושאים רבים וחשובים, ושווה לקרוא אותו או לפחות לעיין בחלקו. אחד הנושאים המעניינים בהם טיפל המבקר הינו הפרטת שירותי הבריאות לתלמיד. היות ופארסת הפרטת בתי הסוהר עשתה רעש רב, מעניין לקרוא את מה שיש למבקר להגיד בנוגע להפרטה שביצע משרד הבריאות בניצוח של משרד האוצר.

כפי שמפורסם בכתבה בווינט, הפרטת השירותים לתלמיד נעשתה בכוונה לחסוך כסף, אך בפועל הביאה לגידול בהוצאות. הכתבה בווינט מתמקדת בתהליך ההפרטה ובביקורת, המוצדקת, שיש למבקר המדינה לגביה. ראשית, מצא מבקר המדינה כי לא נעשתה כל עבודה מסודרת על מנת להעריך את העלויות של השירותים העתידיים להיות מופרטים. כלומר, טענת משרד האוצר אודות חיסכון עתידי לא הייתה מבוססת על בדיקה מקיפה של הנושא, ובפועל ניתן לראות כי חיסכון זה גם לא התרחש. אם כן, מדוע היה סבור משרד האוצר כי העברת השירות לגורם פרטי תביא לחיסכון תקציבי?

כאמור, העברת השירותים לגוף חיצוני נעשתה בשל הערכה של משרד האוצר שהדבר יחסוך למדינה כסף – 7 מיליון ש"ח בשנה. מאחר שלא הוכנה תכנית פעולה כללית ולא נעשתה בחינה כוללת של מרכיבי סל הבריאות לתלמיד ושל עלויותיהם, לא עלתה סוגיית שירותי העזרה הראשונה בעת קבלת ההחלטה על העברת השירותים לגוף חיצוני, וההערכה של משרד האוצר בדבר החיסכון הצפוי הייתה לא מבוססת. בפועל נגרמה הוצאה נוספת של כ-20 מיליון ש"ח לשנה, משום שהיה צורך לחתום עם מד"א על הסכם לאספקת שירותי עזרה ראשונה לתלמידים" (ההדגשה על ידי)

בעצם, משרד האוצר היה סבור כי מדובר בחיסכון עתידי, וזאת מבלי שבדק מהו אותו סל שירותים שעתיד להיות מבוטל. במילים אחרות, פונקציה ממשלתית הוכרזה כ"בזבזנית" (היות וניתן לחסוך ע"י הפסקת מתן השירותים ע"י המדינה), וזאת מבלי להתייחס למהי אותה פונקציה. אם כן, התואר "בזבזני" שנתן משרד האוצר ככל הנראה מדבר על ה"ממשלתית", ועל היותה של הממשלה לא-יעילה יש ספרות כלכלית ענפה, ואין צורך בעבודת הערכה.

מעבר לכך, השירות עצמו היה לא מספק. בעוד שהתקן הרצוי של משרד הבריאות הינו אחות לכל 1,500 תלמידים, הדרדר יחס זה במהלך השנים עד כי שירותים מסוימים באחריות האחיות, כגון ביקורי בית, נזנחו. מדוע רמת השירותים הממשלתיים הייתה לא מספקת?

בשנים שקדמו להעברת השירותים לגוף חיצוני חל כרסום ניכר בהקצאות הכספיות לתחום זה. כך לפני נתוני המשרד בשנת 2001 הוקצו כ-79 מיליון ש"ח, ובשנת 2006 – כ- 60 מיליון ש"ח בלבד, אף שבאותן שנים גדל מספר התלמידים בכ-10 אחוזים. הקטנת התקציב הביאה לצמצום בתקן האחיות והרופאים. עקב כך נעשו פחות פעילויות שהיה נהוג לעשות במסגרת שירות זה. […] על רקע הצמצום המתמשך בהקצאת המשאבים לתחום במשך שנים עלתה הטענה כי השירות הניתן לתלמידים אינו מספק.

כלומר משרד האוצר, כאחראי על התקציבים, היה חלק מתהליך שצמצם את יכולתה של המדינה להציע את השירותים המדוברים עד לנקודה בה אותו משרד יכול לטעון בדבר אי-מספיקות יכולתה של המדינה. לא מפתיע, אם כן, כי להחלטת ההפרטה קמו מתנגדים וכי עומדת עתירה בבג"ץ כנגד משרד הבריאות. העותרים אינם ארגוני זכויות כאלה או אחרים, אלא ההסתדרות הרפואית בישראל וארגון רופאי המדינה.

בתוך התנהלות מחפירה זו של קבלת ההחלטה יש חלק, שלדעתי, הוא החשוב ביותר: מעבר לכך שמשרד האוצר לא בדק לעומק את המשמעויות הכספיות של מתן השירות, עמדתו של משרד האוצר הייתה עמדה יחידה בקבלת ההחלטה.

קודם להעברת שירות לביצוע בידי גוף חיצוני נדרש לעשות עבודת מטה, ובעניין שירותי הבריאות לתלמיד ראוי היה לבחון, בין היתר, מה העמדות של המומחים בנושא, מה אמרו בנדון ועדות שונות, אילו חלופות עומדות על הפרק, מה העלות והתועלת של כל חלופה, ומה נעשה בנדון בעולם המערבי. בבחינת החלופות היה ראוי לבחון את המלצת ועדת נתניהו (ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל, 1990) להעברת כלל האחריות לקופות החולים כדי לשמור על רצף טיפול ולאפשר למשרד לבצע את תפקידיו כמיניסטריון; לבחון את המלצת ועדת אמוראי (ועדה לבחינת הרפואה הציבורית בישראל, 2002) להרחיב את שירותי הבריאות גם לתלמידי י'-י'ב […]

הביקורת העלתה כי עבודת מטה זו לא נעשתה. למעשה, השיקול היחיד שנשקל היה החיסכון הכספי הצפוי, שלמרות חשיבותו אינו השיקול הבלעדי. (ההדגשות וההערות שלי)

הפרטת שירות בריאות ממשלתי נעשית ע"י חו"ד יחידה של משרד האוצר ולאור שיקול בלעדי, חיסכון תקציבי. כישלון החיסכון בפועל אינו, לדעתי, הדבר המהותי, אלא העובדה כי משרד האוצר הופך לפוסק יחיד. ייתכן כי העברת השירותים למפעיל פרטי תביא לחיסכון תקציבי (למרות שבפועל לא כך הדבר), וייתכן שאפשרות זו, אם אכן נכונה, מצריכה בחינה מחדש של סדרי עדיפויות, עקרונות משילות ושיקולים נוספים. לעומת זאת, לא ייתכן שמשוואות תקציב (במקרה זה מדומיינות, כאלה שמכילות בתוכן רק את האות-G כדי לסמן ממשלה שמהגדרה אינה פועלת נכון) הן ערך שלאורו נפסק דבר. לפי דו"ח מבקר המדינה, כך מתקבלות החלטות בישראל.

עם תהליך קבלת החלטות בנוגע להפרטה גרוע כל-כך, אולי כדי להפריט את תהליך ההפרטה לגורם פרטי.

מפונקים נמאסתם

במוסף עסקיםשישי האחרון, פורסמה כתבה של רותם סלע על אודות ניסיונות הממשלה להחליף את העובדים הזרים בענף הבנייה בעובדים מקומיים. לפי הכתבה, מועסקים כיום בענף כ-160 אלף ישראלים, אך רובם המוחץ אינו עוסק בהתמחויות הנקראות "עבודות רטובות", כגון הקמת שלד הבטון. עבודות אלו נחשבות לקשות יותר היות ומדובר בעבודה בתנאים חשופים למזג אוויר, ובשל השכר הנמוך יחסית בענף הבנייה (כ47 ש"ח לשעה, לפי הכתבה), הישראלים אינם מעוניינים להשתתף.

לפי תוכניות הממשלה, העסקת עובדים זרים תיאסר ובמקביל תוצע סובסידיה לישראלים המעוניינים לעבוד בענף הבנייה. עם זאת, אין היענות רבה לתוכנית זו, והישראלים אינם באים. המסקנה שעולה מקריאת הכתבה, ומהעמדה שמובעת בה, היא כי אין מדובר בבעיית העדפות.

הממשלה חושבת שתוכל להחליף את אלפי העובדים הזרים בענפי הבנייה והחקלאות בישראלים – אם תבטיח להם תנאים מפתים. אבל המנטאליות והאימא היהודייה לא מתרשמים מהמשכורות המכובדות.

לפי הכתבה, הישראלים, בהשראת אמם היהודייה, מעדיפים לא לעבוד קשה. הם בוחרים לוותר על המשכורת הגבוהות, אם אלו אכן יוצעו להם, ולהימנע מעבודה בחוץ. בגרסה המודפסת של הכתבה, העובד הישראלי מוגדר כ"מפונק". כלומר, בסופו של יום, זו שאלה אודות הפרט עצמו.

מאחורי הכתבה, והדיון המופיע בה, ישנה עמדה אינדיבידואליסטית שמבטלת כל משמעות אפשרית לאינטראקציה בין פרטים, כלומר לחברה. לפי עמדה זו, היות ומדובר בקבוצה של אינדיבידואלים הפועלים, כשלעצמם, בשוק, הסירוב לעבוד בעבודה כזו או אחרת הוא לא יותר מפתרון לבעיית מקסום תועלת של הפרט. מרכיביה של בעיה זו הן השכר שיקבל, וההעדפות שלו. היות והממשלה מציעה שכר מסובסד, אין בעיה של תמריצים ואנו מבינים כי מדובר בהעדפות "מפונקות".

הישראלי, או אימו היהודי, הוא בעלי העדפות כאלו, ואין מה לעשות חוץ מלחנך אותם מחדש.

"האמא היהודייה רוצה שהבן שלה יהיה עורך דין, שילמד לתואר, שישב במשרד. אף אמא לא חולמת שהבן שלה יהיה פועל. אם רוצים להביא ישראלים לענף הבנייה, צריכים להתחיל להפנים שלהיות פועל זאת זכות – צריך להתחיל את החינוך מהאמא".

ישנן עבודות רבות אחרות שאפשר להגדירן כקשות, כל אחת בשל סיבותיה היא, אך ישראלים רבים עובדים בהן. בתוך העמדה האינדיבידואליסטית הזו, על מחיקתה את המשמעות החברתית, מתפספסים אלמנטים רבים בסיפור הזה (וזאת, גם מבלי להיכנס לטענות בדבר ההגשמה העצמית של האדם בתיווך העבודה שלו וסוגיית הזהות העצמית שקשורה אליהן).

העלמת החברה והתמקדות בפרט, על "העדפותיו", מחמיצה את המשמעות החברתית של העבודה; את האופן שבו החברה מתייחסת לביצוע עבודה כזו או אחרת. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, ויש לבדוק אותן ולנסות להתמודד עם שאלות שקשורות אליהן, האופן השלילי שבו החברה מקטלגת אנשים שעובדים עבדות כפיים, היא לא משהו שאפשר להפשיט ממנו את הדיון. זו הדיון עצמו.

ניסיון לזרוק את האחריות על הפרט המסרב, בכך שאנו מדביקים לו תווית שופטת כ"מפונק", אינה מקרבת אותנו להבין את התופעה שאנו צופים בה, אלא להפך. מעבר לכך, היא מעלה את הפרט כאחראי יחיד, בעל בעיה, שיש לפתור אותו ממנה. עמדה זו, לא רק שהיא חלקית באופן חמור, מסיטה את הקורא לאמץ עמדה נורמטיבית במסווה של עובדה עניינית.

אבטלה סמויה – בלוג חדש

השבוע עולה לאוויר בלוג חדש, שיתוחזק ע"י 2 חברים, חברה ואנוכי. הבלוג יעסוק בעיקר בנושאים שהקשורים ללימודי כלכלה, כלכלה וחברה, מדע הכלכלה, מדעי החברה וכדומה. פוסטים שאני אכתוב עבור הבלוג ההוא, יופיעו גם כאן, וחלק מהפוסטים שאכתוב לבלוג הזה יופיעו גם שם.

ציטוט מעמוד האודות של אבטלה סמויה:

הבלוג נפתח במטרה להוות פלטפורמת מפגש, לפחות שלנו, אך בתקווה גם של אחרים.

לאחר שהשלמנו לימודי ב.א בכלכלה, ואף מעט מעבר לכך, אנו חשים אי-נחת גדולה מהעדר הפלורליזם בתוך הדיסציפלינה, כפי שזו באה לידי ביטוי במחלקות לכלכלה. השאלות המעסיקות אותנו הן מתודולוגיות, תיאורטיות ואידיאולוגיות. אנו סבורים כי שיח מחקרי, בוודאי כשמדובר במדעי החברה, צריך להיות מודע-לעצמו, וכתוצאה מכך לאפשר ביקורת פנימית של העשייה המחקרית, הנחות היסוד שלה והיחס, הדו-כיווני, שלה למציאות.

אנו מקווים כי הכתיבה בבלוג תאפשר לנו לנסח טוב יותר את העמדות שלנו כלפי "הכלכלה האורתודוקסית", ובעיקר תייצר דיון על אודות השאלות החשובות שמדע הכלכלה ראוי ויעסוק בהן.

אין לנו כוונה להציב עמדה אלטרנטיבית ספציפית, אלא לקיים דיון, וזה – כשלעצמו – יהווה אלטרנטיבה לאופן העיסוק הקיים.

בבלוג, לפחות בשלב זה, נכתוב ארבעתנו. למרות הריבוי, אין אנו מרגישים צורך לייצר קול אחיד, ואנו רואים במגוון ובאי-ההסכמה כנקודת חוזק. הכלכלה היא תופעה מורכבת, ונכון אם העיסוק בה יהיה מורכב ומגוון, או לכל הפחות ישאף להיות כזה.

מקווה שתבקרו.

מלחמת העולמות

בשבוע שעבר הגיע לשיא מאבק האינטרסים בין בית המשפט העליון ומשרד האוצר. במהלך השנה האחרונה פסק בית המשפט העליון כנגד עמדת האוצר; כך היה כשהכיר בהוצאות על מטפלת כמוכרות לצרכי מס, כחייב את המדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולמגן את שדרות וכך, לאחרונה, כשפסל את אפשרות קיומו של בית כלא פרטי במדינת ישראל.

עמדת שר האוצר, יובל שטייניץ, הינה כדלקמן:

בשנים האחרונות גוברת המגמה של פסקי דין שניתנים בעיקר על ידי בית משפט העליון כמו גם בערכאות מתחתיו, שכורכים הוצאות כלכליות עצומות, מקרו-כלכליות, וזה קורה פעם אחרי פעם. בעוד שאנחנו בממשלה ובמשרד האוצר בוחנים בשבע עיניים כל הוצאה תקציבית של מיליונים בודדים או כל הטבת מס שעלותה מיליונים בודדים מאידך, בתי המשפט פוסקים פעם אחר פעם פסיקות בעלות השלכות תקציביות של עשרות מיליוני שקלים, מאות מיליוני שקלים ואפילו מיליארדי שקלים". עוד אמר שטייניץ כי "חלק מפסיקות העליון מבטאות חוסר אחריות שגובל בהפקרות כלכלית", וציין כי "הגיע הזמן שבתי המשפט לא יתייחסו רק לשיקולי ביטחון ושיקולים של ביטחון לאומי, אלא גם בשיקולי כלכלה וחוסן כלכלי". (ההדגשה על ידי).

חשוב לשים לב כי לדעתו של שר האוצר פסיקות בית המשפט העליון הינן הפקרות. במילים אחרות, לבית המשפט חובה קודמת להתייחס לסוגיה הכלכלית, ובפסיקותיו אלו הוא מפקיר חובה זו. מדבריו של שר האוצר ניתן להבין כי – במובלע – הוא רואה במערכת המשפט הישראלית ככפופה למערכת השיקולים הכלכליים, שככל הנראה עומדת כחופה למערכת השיקולים כולה. המאבק בין בית המשפט ומשרד האוצר הינו יותר ממאבק אינטרסים בין גופים ציבוריים הנאבקים על שליטה בתוך המערכת. זהו מאבק על המערכת עצמה.

בסדרת הרצאות, משנת 1979, מפריד פוקו בין שתי גישות המדגימות את השינוי שחל בכלכלה-הפוליטית במעבר מהמאה ה17 אל המאה ה18. מצד אחד, עומדים ה"מהפכנים", חסידי המהפכה הצרפתית, הרואים בחוק כגילום של "רצון כללי". השפיטה, לפי גישה זו, היא פעולת הרצון הכללי המצביע על אותם דברים שהפרטים כולם הסכימו על וויתורם ועל אלו שסירבו לוותר עליהם (כך, לדוגמא כשסרב בית המשפט להעביר את אחריות הכליאה מהריבון החוצה). בניגוד אליהם, עומדים ה"רדיקאליים" הבריטיים, חסידי תורת התועלת של המאה ה18. עבורם, החוק מסמל את הקו המפריד בין התערבות הריבון ועצמאות הנשלטים. התערבות הריבון נמדדת על בסיס התועלת שניתן להפיק מהתערבות זו, ואותם מקומות בהם אין תועלת מן ההתערבות מוצאים אל מחוץ לספירה הפומבית והופכים למוגנים ע"י החוק המגביל את הריבון.

תמונה זו יכולה להסביר היטב את העמדות שבית המשפט העליון ושמשרד האוצר משקפים. בעוד שבית המשפט רואה עצמו כמשקף של הרצון הכללי, אותה הסכמה ואי-הסכמה שהפרטים כולם רוצים (או היו רוצים) לקבל, משרד האוצר רואה את השפיטה ככפופה למדדי תועלת המגבילים אותה מפעולה. המחלוקת אינה אודות המחיר של הפסיקה, אלא אודות הסמכות לפסוק.

משמעות העמדה שמקדם משרד האוצר הינה כי הערכים של החברה כפופים לשיקולים כלכליים. במילים אחרות, הכלכלה, שמטרתה לשרת את החברה (או את הפרטים), הופכת להיות מטרה בפני עצמה. כך מתנהל תהליך החקיקה בישראל, שרק לאחר שהפוסק העליון מאשר את היתכנותם (במקרה הטוב, ואת יעילותם במקרה הרע) הם יכולים להיכלל בתקציב המדינה. אין זה מפתיע שכשמשרד האוצר מבין את המערכת הציבורית באופן הזה, פסיקותיו של בית המשפט העליון, שאינו רואה את עצמו תחת המטרייה הכלכלית, תמוהות עד מאוד. יש שיגידו, הפקרות של ממש.

כדת משה וישראל (אלו לא שמות של שני גברים?)

בתקופה האחרונה אני משתתף בקבוצת דיון המורכבת ממספר חברים וחברות שמהווה ניסיון משותף לנסות ולנסח לעצמנו מה בדיוק ואם היינו רוצים לשנות כאן, כשכאן יכול להתייחס למרחבים שונים. כך או כך, ומבלי להיכנס לפרטים, בפגישה האחרונה יצא לנו לדבר קצת על מוסד הנישואין. בעקבות דיון בקבוצות פעולה קוויריות-רדיקאליות ששמו לעצמן למטרה להתנגד למוסד הנישואין, התרחש מעין "ניסוח-יתר" של משהו, שככל הנראה לא יעלם בקרוב.

באופן כללי, הקבוצות הללו מתנגדות לכל כוח-כופה מצד המדינה, ובכלל זה למוסד הנישואין כמכשיר עיקרי של הסדר הפטריארכאלי. בניגוד לקבוצות הרואות בנישואין חד-מיניים כמטרה בדרך לשוויון, הקבוצות הללו טוענות כי "היטמעות" (assimilation) בתוך מוסד כופה ולא-שוויוני אינה יכולה להיות פרויקט של שחרור (liberation), ועל כן יש להתנגד לנישואין חד-מיניים כחלק מפרויקט כולל של התנגדות למוסד הנישואין באופן כללי.

על פניו, הטענה הזו רדיקאלית, אך האם אינה במקומה?

קודם כל, עלינו להבדיל בין מוסד הנישואין כמוסד חברתי (institution), ובין אקט של נישואין שהוא, לצורך העניין, אפשרות מסוימת של חיברות בין בני-אדם בחברה האזרחית. בפרט, מדובר בחיברות בין אישה וגבר, על בסיס (ככל הנראה) רומנטי, ומתוך, לשם פשטות, כוונה משותפת להעמדת צאצאים.

חשוב לציין כי סוג זה של חיברות, בין זוג, הינו אפשרות אחת מיני רבות של חיברות אנושית בעלת מטרות זהות ועל בסיס זהה. אפשר לחשוב על חיברות בין אישה ואישה ממניעים ועבור מטרות זהות ואפשר לחשוב על חיבורת בין גבר וגבר באופן דומה. כמו כן, אפשר גם לחשוב על חיברות בין גבר, גבר ואישה או אישה, אישה וגבר או כל קומבינציה אחרת, למעשה. הנקודה העיקרית היא שנישואין כפי שהם כיום הינם וריאציה אחת של חיברות אנושית, שאנשים בוחרים לקיים, וכי ישנן וריאציות אחרות מקבילות לה.

בכך שהמדינה "מגבה" סוג זה של חיברות ע"י הכרה משפטית במוסד הנישואין, אקט החיברות הזה בין שני בני-אדם פרטיים מקבל משמעות חברתית – הוא הופך להסדרה של התנהגות. ההכרה במודל יחיד של חיברות ממצב סוג זה של חיברות כמודל לחיקוי, ובאותה נשימה ממקם את כל אפשרויות החיברות האחרות כלא-לגיטימיות במקרה הרע, וככפחות-לגיטימיות במקרה הטוב. למעשה, המדינה מחליטה, בפעולת ההכרה שלה, איזה סוגים של חיברות מקובלים, ואילו אינם.

הכרה בנישואים חד-מיניים תצרף עוד סוג חיברות אל רשימת ה"סוגים המוכרים", אך מדוע צריכה להיות רשימה כזו מלכתחילה? מדוע לא לאפשר לכל מי שרוצה לקיים חיברות עם מי שהוא חפץ לקיים אותה? באופן פרקטי, הדבר יתאפשר רק במידה והמדינה תיסוג מתחום החיברות באופן גורף. במילים אחרות, כדי שכל סוגי החיברות יהיו מקובלים באותה מידה, צריך לבטל את ההכרה של המדינה בכל סוג של חיברות. לצורך העניין, מי שרוצה להקים קשר במובנים שדיברתי עליהם, יכול להירשם במשרד הפנים כ"מקיים חיברות", והדבר יגרור סוג של רגולציה מבחינת גידול ילדים, מחויבות אחת כלפי השני בתוך התא וכדומה. הדבר דומה יותר לרגולציה על שוק ההון, מאשר למתן גושפנקא לסוג החיברות שבני האדם בחרו לקיים.

הפרטים הטכניים לא מהותיים, הנקודה היא עקרונית. המדינה לא צריכה להכיר באף סוג חיברות כמודל ראוי של חיברות, אלא לאפשר כל סוג של חיברות תוך כדי הפעלת רגולציה (לדוגמא, מחויבות של הנרשמים כהורים לילדם מבחינה משפטית-כלכלית-אחרת). כל רשימה שמכילה בתוכה מודלים של חיברות שיכולים להיכנס תחת הרגולציה הזאת תהיה חלקית, ותמיד יהיו כאלה שלא מוצאים את סוג החיברות שהם שואפים להיות בו בתוך הרשימה.

לאור מעלה, מוסד הנישואין, המאפשר למדינה להסדיר את סוגי החיברויות, הוא מוסד של כפייה, והמשמעות החברתית שהוא נותן לבחירה הפרטית של אנשים לחיות בזוגיות כזו או אחרת אינה מובנת מאליה. להפך, כשחושבים על זה היא דווקא לא מובנת כלל.

האם ביטול מוסד הנישואין והחלפתו ברגולציה על כל סוג חיברות שהוא תפגע במי שמעוניין לקיים נישואין במתכונתם היום? לדעתי, לא. אין מניע שאישה וגבר ירשמו במשרד הפנים כחלק מחיברות, יקבלו כתוצאה מכך את המשמעות המשפטית הנלוות לכך, ולאחר מכן יפנו לרבנות הראשית שתקיים להם טקס כדת משה וישראל. לטקס, לרבנות ולחיברות הספציפית שהם ברחו לא צריכים להיות כל משמעות חברתית או משפטית מועדפת.

כפי שאמרתי, הניסוח הזה לא יעלם בקלות. יש עוד הרבה על מה לדבר. אגב, כל האמור הוא עוד לפני שדיברתי על התפקיד הפטריארכאלי של מוסד הנישואין כפי שהוא היום, ועל התפקיד שהמוסד לוקח בעיצוב מה מוגדר כ"עבודה" בחברה ומה נחשב כמשהו שלא צריך לשלם עליו.

נראה לי שזה מספיק ביקורת לפוסט אחד.

השבדים צודקים

בשבוע שעבר, ולאחר צעדת מחאה בוושינגטון, הגיע נשיא ארה"ב לנאום בפני "הפורום למען זכויות האדם". הארגון מהווה מעין ארגון-גג לקבוצות אקטיביסטים הפועלים למען זכויות לקהילה הגאה בארה"ב, ועצם נוכחותו של נשיא אמריקאי מכהן הינה מאורע נדיר. הנאום, המצורף כאן כקליפ, ושניתן למצוא אותו באתר הבית הלבן, מדגים מדוע, לדעתי, פרס הנובל לשלום שהוענק לאובמה היא ראוי עד מאוד, וזאת למרות שבתחילה פקפקתי בך.

אחת הטענות כנגד הענקת פרס הנובל לאובמה היתה כי על הנשיא לעשות ולא רק לדבר, וכי הפרס צריך להיות מוענק על מעשים. זו טענה נכונה, אך לדעתי – וזו הנקודה המהותית- כשנשיא ארה"ב מדבר, זהו מעשה(act) בעולם ולא רק דיבור. כפי שכתבתי כאן קודם, ארה"ב היא הסמכות בעולם, וכשנשיא ארה"ב, כדובר שלה, מדבר זהו "הקול של הסמכות" שמדבר, וככזה הוא מכתיב ומשנה את המציאות. נאום של נשיא ארה"ב, ועוד נאום כפי זה שנשא, הוא מאורע מכונן; כזה שמכתיב את המשך הדרך; כזה שמייצר תקווה בתוך מציאות שקל להתייאש ממנה.

אובמה הגיע כדי להגיד את הדברים שהיה ראוי ויאמרו, ובמיוחד ע"י נשיא ארה"ב. מדהים לראות עד כמה צוות היועצים שלו מקצועי, ואיך הוא מצליח לייצר נאום שמתאים למנהיג של הקהילה, כנה, שקול, מכיר את הסוגיות ויודע בדיוק איזה נושאים יש להעלות. ראשית, הוא אמר בפתיחת דבריו את המילה "טרנסג'נדר". נשיא אמריקאי מכהן פונה לקהל ומכיר בזהות המגדרית שפרטים מסוימים אימצו, ואף יותר מכך, מכיר בה בחיוב. אלו לא רק מילים. זהו מעשה (מספיק לראות כיצד גמגם ראש הממשלה שלנו כשהגיע למפגש ניחומים בבית הקהילה בתל-אביב, או כיצד המילה נעדרה מן הנאומים הרבים בעצרת ההזדהות לאחר הרצח). שנית, הוא מנה את הסוגיות הפוליטיות שמשמעותיות לקהילה; החל ממדיניות "אל תשאל, אל תספר" דרך איסור הכניסה לחולי איידס לארה"ב ועד החוק להגנה על הנישואין. מעבר לכך, הנאום מכיל פרטים שונים בהיסטוריה של המאבק, ואובמה מדבר כמי שרואה עצמו כלוקח בו חלק. הניצחון שהוא מדבר עליו הוא ניצחון שלו, והוא אומר בנאומו את המילה "we" מספר פעמים.

כל אלו, כפי שהזכרתי, אינן רק מילים כשאלו מגיעות מנשיא אמריקאי מכהן. זוהי רק דוגמה אחת לאופן הפעולה הזה שלו. כך עשה גם כשפנה אל מדינות ערב וייצר במילותיו שדה מציאות חדש שהפוליטיקה העולמית צריכה להתנהל בתוכו, ואני בטוח שכך גם עשה במקרים אחרים, המוכרים לי פחות. כך או כך, אני השתכנעתי.

ספקולציה על לאומיזציה

בנאומו מול עצרת האו"ם, קרא הנשיא אובמה, שוב, להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ה(ספק) פסגה שהתרחשה בוואשינגטון השבוע הייתה אמורה להוות מעין שלב טרום-ראשון לפתיחת סבב שיחות שמטרתן הגעה להסכם על הקמת המדינה הפלסטינית, וזאת ברוח מפת הדרכים של בוש ובדומה לקווים הכלליים של ההצעה הסעודית. על פניו, נדמה כי כשמדברים על פתרון הסכסוך או על "שלום במזרח התיכון" הכוונה היא, לרוב, להקמתה של מדינת לאום עבור הפלסטינים לצד מדינת הלאום של היהודים.

לא מזמן השתתפתי בשיחה שבמהלכה הועלתה טענה המבוססת על כך כי לכל העמים יש זכות להגדרה עצמית; או במילים אחרות כי כל העמים זכאים למדינת לאום, או לכל הפחות לסוג מסוים של ריבונות עצמית. הטענה הזו, יחד עם האמירה האמריקאית הישירה גרם לי לחשוב. מצד אחד, כרגע, גם לי נדמה כי הפתרון הוא בדמות שתי מדינות לשני עמים. מצד שני, איני מסכים כי ל"עמים" יש זכות להגדרה עצמית, שכן איני סבור שיש אובייקטים אחדותיים המהווים עם, וכי להבנתי זכויות הן קונבנציה חברתית, גם אם ברמה הגלובאלית, וככאלה משרתות, לעיתים, אינטרסים. כך או כך, מעניין לחשוב על עניין הלאומיזציה של פתרון הסכסוך בצורה שונה. אנסה להעלות הצעה לפשר.

מדוע "הסמכות", במקרה הזה ארה"ב, מעוניינת בלאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית? תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בהבדל שבין עם ללא מדינה, או אוכלוסייה בכלל, והישות המדינתית בהקשר הגלובאלי. אסביר את כוונתי. האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, ובעזה במיוחד, חיה בתנאי מחייה מחפירים. בחלק מן המקומות אין מים נקיים, אין תשתית כבישים תקינה והכלכלה אינה קיימת. המצב הזה, לפי ההצהרות של מנהיגים ברחבי העולם, אינו מקובל על הדעת. כלומר, לא ייתכן כי אנשים, קרי בני-אדם, יחיו תחת תנאים כאלו. יחד עם זאת, אוכלוסיית אפריקה ברובה, וכן אזרחי מדינות אחרות ברחבי העולם, חיים במצבים דומים, חלקם בשל מצב לחימה וחלקם בשל סיבות אחרות. מדינות רבות מתאכזרות לאזרחיהן וזכויות אדם מופרות בכל רחבי הכדור. כשמדובר באוכלוסייה שהינה חלק ממדינה ריבונית, אי-הקבלה של הקהילה הלאומית הופכת לרפה. אומנם, ישנן קולות מחאה כנגד ממשלות מתאכזרות ומול מצבה המחפיר של אפריקה, אך לא מדובר בהתערבות פוליטית ישירה ומאסיבית. כש"רואים" מדינות, ולא בני-אדם, היחס משתנה.

לאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית, כלומר הפיכתם מ"עם" ל"לאום", במובן שהישות הפלסטינית הופכת למדינתית, עלולה דווקא לשחרר את המערב מן המחויבות שיש לו לשלומם של הפלסטינים. באופן דומה לכך שהמערב אינו עושה מספיק כדי לסייע לאזרחי מדינות שונות, כך היותם של הפלסטינים למדינה הופך אותם, במובנים מסוימים, לאחראים למעשיהם בעצמם, לפחות ברמת התודעה. אינדיקציה לתודעה שכזו ניתן למצוא גם בישראל, בה ישנם קולות הקוראים להקמת מדינה פלסטינית על מנת שיהיה אפשרי להטיל על המדינה החדשה את האחריות לפעולות האלימות של הפלגים הפלסטינים השונים. הישות המדינתית נתפסת כברת אחריות, וזאת בניגוד לקובץ של בני-אדם הנמצאים במקום טריטוריאלי אחד.

למדינות אין זכויות, והן מתפקדות כשחקנים בזירה גלובאלית בה יחסי הכוחות אינם שווים. בניגוד להנחת המוצא המעוניינת לראות בבני-האדם כשווים, והמתנגדת ליחס המחפיר הזוכים לו הפלסטינים כבני אדם, הנחת המוצא בזירה הבינלאומית הינה שונה. הישויות המדינתיות אינן שוות והן אינן מקבלות יחס שווה, כישות. המעצמות מעלות דרישות כלפי מדינות חלשות יותר, וחוקי המשחק נוקשים ואינם מתפשרים. זוהי אינה זירה נוחה לחלשים, אך עבור "הסמכות" זוהי זירה נוחה יותר לפעולה, שכן אין צורך להתחשב בשיקולי שוויון או זכויות-אדם באופן ישיר, שכן אין מדובר על בני-אדם כלל, אלא על אובייקטים אבסטרקטים המסמלים, בעיקר, כוח כלכלי וצבאי. על מדינות ניתן להטיל חרם, אך על אוכלוסייה אסור. על מדינות אפשר להכריז מלחמה. על אוכלוסייה אסור.

הלאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית תהפוך אותה לישות מדינתית, ואיתה יתאפשר לעולם להעלות כלפיה דרישות, ובעיקר להתעלם ממצבם של האזרחים בה, שכן אחריותם כקולקטיב שעבר הלאמה, שייכת למדינת לאומם, ולא לקהילה הבינלאומית הדואגת לשלומם של בני-האדם (ולא לשלומם של מדינות).

קריאה אמיתית יותר צריכה להיות בדבר שיפור תנאי המחיה של הפלסטינים במנותק מפרויקט הקמת המדינה. דיון בדבר האפשרות הזו יישאר לפוסט אחר, זמן אחר ואולי אדם אחר. כמו כן, וייתכן שאם אחשוב על כל זה לעומק ואנסה למצוא דוגמאות לכל מה שכתבתי אז ההצעה הזו תקרוס. ואולי לא.