משהו רע קורה בשייח ג'ראח. משהו אלים; אנטי-ממסדי.
הפגנות יום שישי אחה"צ הן נקודת חיכוך בין מפגיני שמאל רדיקאלי מצד אחד ובין משטרת ישראל המתנהלת בגבולות האפורים של החוק מן הצד השני. אף אחת מן הקבוצות אינה רואה לנגד עיניה את שלטון-החוק כערך, אך שתיהן מדברות בשמו של זה.
ההפגנות בשייח ג'ראח החלו כפעולת מחאה כנגד ההתנחלות היהודית בשכונת שמעון הצדיק. בעוד שכשמדובר בתושבים ערבים, החוק אינו מכיר בזכותם לחזור אל בתיהם שבעלותם, התושבים היהודים הוכיחו לבית המשפט כי מדובר בבתים שבעלותם, והמשפחות הפלסטיניות הוצאו אל הרחוב. ההפגנה סובבת סביב עקרון השוויון והדרישה לנהוג בתושבים באופן זהה; על בסיס זה נבנו תילי תילים של התנגדות לכיבוש באופן כללי ולהיותה של השכונה שייכת לפלסטין באופן פרטני. ההתנהלות המשפטית בשייח ג'ראח מעלה סימני שאלה קשים, או לפחות צריכה להעלות כאלו במדינה המתיימרת להיות דמוקרטית, ולדעתי בשל כך ההפגנה חשובה מעין כמוה.
המפגינים משתמשים בערכי הדמוקרטיה כדי להצדיק את זכותם לביטוי עמדתם ומכריזים באמצעות מגאפונים על על חוקיותה של "משמרת המחאה" שהם מבצעים, אך סוגיית שלטון-החוק נעדרת. מבחינתם, ערכים ליברלים של שיווין (כפי שהם מבינים ערך זה), של זכות התנועה ו/או זכות הביטוי הינם ערכים אוניברסאליים העומדים לפני שלטון-החוק, שאינו אלא אמצעי להגשמתם. מבחינת המחאה, ברגע שהחוק אינו עולה בקנה אחד עם ערכים אלו מדובר ב"חוק שאינו חוקי" המצדיק "מרד אזרחי". זהו פירוש מסוים לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל, פירוש שהוא בעיקרו אנטי-ממסדי. במילים אחרות, לממסד אין יכולת החלטה בנוגע לערכים, וערכי הדמוקרטיה שמניתי הם פוסקים בלעדיים; הממסד אינו חלק בתהליך הפירוש של הערך ה"דמוקרטי". זהו סוג של אנרכיזם הכפוף לערכים ליברליים מצד אחד, אך, באופן פרדוקסאלי, מעוניין בכפייה בלתי מוגבלת של ערכים אלו מן הצד השני. (ז'יזק התייחס למשהו דומה בשורה וחצי בראיון שנתן לאחרונה: הפמיניסטים אינם מעוניינים שהפמיניזם שלהם יהיו מקובל על אחרים, אלא שאחרים יהיו פמיניסטיים במעשיהם).
ניתן לתאר באופן דומה גם את התנהלות המשטרה. משטרת מחוז ירושלים, על דעת עצמה ובניגוד להחלטת בית המשפט, החליטה למנוע מן המפגינים מלהיכנס אל השכונה. ההפגנות נערכות מחוץ לשכונה ואל מול מחסומי המשטרה. כך, המשטרה אוסרת על כניסתם של המפגינים, ככל הנראה, משיקולי נוחות והימנעות מהסלמה בתוך השכונה, וניתן להבין את הרצון של המשטרה לערוך סינון של האירועים אותם היא נאלצת לנהל. עם זאת, המשטרה עושה זאת תוך כדי כניסה לשטחים אפורים של החוק. בעוד שמפגיני השמאל נותרים מחוץ לשכונה, תושבי החרדים מורשים לעבור וכך נוצר הבדל ביחס המשטרה אל מפגינים על בסיס השתייכותם הפוליטית. שוב, התנהלות שראויה להעלות שאלות קשות. התנהלות זו, בדומה לזו של המפגינים, מוצדקת ע"י השוטרים (גם כן באמצעות מגה-פונים) היות וההפגנה הינה "התקהלות בלתי חוקית" והיות והמפגינים הינם "ברי-מעצר".
בפועל, אין זה משנה מה עמדתו של החוק בנידון, והמשטרה מתנהלת כגוף על-ממסדי הנמצא מעל החוק. כך, המשטרה עוצרת מפגינים בגין השתתפות בהתקהלות לא-חוקית, הפרת הסדר הציבורי, תקיפת שוטרים או חסימת כבישים (שבפועל כבר חסומים ע"י המשטרה). בבית המשפט, אין ניסיון לתבוע את המפגינים באף אחת מן העבירות הללו, ובסופו של יום השופטים מחליטים על הרחקה מן השכונה. המשטרה מנסה, ולפעמים זה מצליח לה. כך, גם המפגינים. הם מצלמים את השוטרים, מקריאים להם פסיקות של שופטים, עומדים על הכביש, מנסים להיכנס אל השכונה. באים וחוזרים. שני הצדדים משחקים את המשחק, ושני הצדדים אלימים, כל צד בדרכו.
שתי הקבוצות משתמשות ב"חוק" כדי להגן על עמדתן, אך שתיהן מעוניינות לקדם את עמדתן הספציפית, זאת הממקמת את עמדתן כמעל החוק, וזאת ללא כל קשר לעמדתו של החוק בנידון. השתתפות בהפגנות וצפייה בהתנהגות המשטרה יוצרת תחושה קשה מאד. הגוף שאמון על שמירה על החוק מתנהל בשטח אפור שאינו בהכרח ברור מבחינה משפטית ומפעיל אלימות כנגד מפגינים. מצד שני, אני בטוח כי ישנם אזרחים הצופים במפגיני השמאל דווקא, ותחושה קשה דומה עולה בהם; שכן מפגינים אלו "חוטאים" באותה התנהלות; אזרחים הלוקחים את החוק לידיים ומשחקים עם המשטרה משחקים בשטח האפור של החוק.
חשוב לי להדגיש כי לדעתי ההפגנות הללו חשובות מאוד, ועדיף כי יערכו, גם אם גרוע, מאשר לא יערכו כלל. הן חשובות גם בשל חשיפת הנטייה האנטי-ממסדית הזו, שנמצאת מתחת לפני השטח אצל שני הצדדים; מצד אחד היא נמצאת בציבור, ומצד שני היא קיימת גם בגופי האכיפה. הצדדים מתעלמים מן המבנה שכולנו לכודים בתוכו והעמדות מוקצנות בדמות ניסיונות כפייה בצורה בלתי מתפשרת. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, לא אנסה לתארן כעת.
משהו רע קורה בשייח ג'ראח, וגם אם אני מחזיק בעמדה שהמפגינים מעוניינים לכפות, זה עדיין רע. תבואו לראות, זה חשוב.