השבדים צודקים

בשבוע שעבר, ולאחר צעדת מחאה בוושינגטון, הגיע נשיא ארה"ב לנאום בפני "הפורום למען זכויות האדם". הארגון מהווה מעין ארגון-גג לקבוצות אקטיביסטים הפועלים למען זכויות לקהילה הגאה בארה"ב, ועצם נוכחותו של נשיא אמריקאי מכהן הינה מאורע נדיר. הנאום, המצורף כאן כקליפ, ושניתן למצוא אותו באתר הבית הלבן, מדגים מדוע, לדעתי, פרס הנובל לשלום שהוענק לאובמה היא ראוי עד מאוד, וזאת למרות שבתחילה פקפקתי בך.

אחת הטענות כנגד הענקת פרס הנובל לאובמה היתה כי על הנשיא לעשות ולא רק לדבר, וכי הפרס צריך להיות מוענק על מעשים. זו טענה נכונה, אך לדעתי – וזו הנקודה המהותית- כשנשיא ארה"ב מדבר, זהו מעשה(act) בעולם ולא רק דיבור. כפי שכתבתי כאן קודם, ארה"ב היא הסמכות בעולם, וכשנשיא ארה"ב, כדובר שלה, מדבר זהו "הקול של הסמכות" שמדבר, וככזה הוא מכתיב ומשנה את המציאות. נאום של נשיא ארה"ב, ועוד נאום כפי זה שנשא, הוא מאורע מכונן; כזה שמכתיב את המשך הדרך; כזה שמייצר תקווה בתוך מציאות שקל להתייאש ממנה.

אובמה הגיע כדי להגיד את הדברים שהיה ראוי ויאמרו, ובמיוחד ע"י נשיא ארה"ב. מדהים לראות עד כמה צוות היועצים שלו מקצועי, ואיך הוא מצליח לייצר נאום שמתאים למנהיג של הקהילה, כנה, שקול, מכיר את הסוגיות ויודע בדיוק איזה נושאים יש להעלות. ראשית, הוא אמר בפתיחת דבריו את המילה "טרנסג'נדר". נשיא אמריקאי מכהן פונה לקהל ומכיר בזהות המגדרית שפרטים מסוימים אימצו, ואף יותר מכך, מכיר בה בחיוב. אלו לא רק מילים. זהו מעשה (מספיק לראות כיצד גמגם ראש הממשלה שלנו כשהגיע למפגש ניחומים בבית הקהילה בתל-אביב, או כיצד המילה נעדרה מן הנאומים הרבים בעצרת ההזדהות לאחר הרצח). שנית, הוא מנה את הסוגיות הפוליטיות שמשמעותיות לקהילה; החל ממדיניות "אל תשאל, אל תספר" דרך איסור הכניסה לחולי איידס לארה"ב ועד החוק להגנה על הנישואין. מעבר לכך, הנאום מכיל פרטים שונים בהיסטוריה של המאבק, ואובמה מדבר כמי שרואה עצמו כלוקח בו חלק. הניצחון שהוא מדבר עליו הוא ניצחון שלו, והוא אומר בנאומו את המילה "we" מספר פעמים.

כל אלו, כפי שהזכרתי, אינן רק מילים כשאלו מגיעות מנשיא אמריקאי מכהן. זוהי רק דוגמה אחת לאופן הפעולה הזה שלו. כך עשה גם כשפנה אל מדינות ערב וייצר במילותיו שדה מציאות חדש שהפוליטיקה העולמית צריכה להתנהל בתוכו, ואני בטוח שכך גם עשה במקרים אחרים, המוכרים לי פחות. כך או כך, אני השתכנעתי.

ספקולציה על לאומיזציה

בנאומו מול עצרת האו"ם, קרא הנשיא אובמה, שוב, להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. ה(ספק) פסגה שהתרחשה בוואשינגטון השבוע הייתה אמורה להוות מעין שלב טרום-ראשון לפתיחת סבב שיחות שמטרתן הגעה להסכם על הקמת המדינה הפלסטינית, וזאת ברוח מפת הדרכים של בוש ובדומה לקווים הכלליים של ההצעה הסעודית. על פניו, נדמה כי כשמדברים על פתרון הסכסוך או על "שלום במזרח התיכון" הכוונה היא, לרוב, להקמתה של מדינת לאום עבור הפלסטינים לצד מדינת הלאום של היהודים.

לא מזמן השתתפתי בשיחה שבמהלכה הועלתה טענה המבוססת על כך כי לכל העמים יש זכות להגדרה עצמית; או במילים אחרות כי כל העמים זכאים למדינת לאום, או לכל הפחות לסוג מסוים של ריבונות עצמית. הטענה הזו, יחד עם האמירה האמריקאית הישירה גרם לי לחשוב. מצד אחד, כרגע, גם לי נדמה כי הפתרון הוא בדמות שתי מדינות לשני עמים. מצד שני, איני מסכים כי ל"עמים" יש זכות להגדרה עצמית, שכן איני סבור שיש אובייקטים אחדותיים המהווים עם, וכי להבנתי זכויות הן קונבנציה חברתית, גם אם ברמה הגלובאלית, וככאלה משרתות, לעיתים, אינטרסים. כך או כך, מעניין לחשוב על עניין הלאומיזציה של פתרון הסכסוך בצורה שונה. אנסה להעלות הצעה לפשר.

מדוע "הסמכות", במקרה הזה ארה"ב, מעוניינת בלאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית? תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בהבדל שבין עם ללא מדינה, או אוכלוסייה בכלל, והישות המדינתית בהקשר הגלובאלי. אסביר את כוונתי. האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון, ובעזה במיוחד, חיה בתנאי מחייה מחפירים. בחלק מן המקומות אין מים נקיים, אין תשתית כבישים תקינה והכלכלה אינה קיימת. המצב הזה, לפי ההצהרות של מנהיגים ברחבי העולם, אינו מקובל על הדעת. כלומר, לא ייתכן כי אנשים, קרי בני-אדם, יחיו תחת תנאים כאלו. יחד עם זאת, אוכלוסיית אפריקה ברובה, וכן אזרחי מדינות אחרות ברחבי העולם, חיים במצבים דומים, חלקם בשל מצב לחימה וחלקם בשל סיבות אחרות. מדינות רבות מתאכזרות לאזרחיהן וזכויות אדם מופרות בכל רחבי הכדור. כשמדובר באוכלוסייה שהינה חלק ממדינה ריבונית, אי-הקבלה של הקהילה הלאומית הופכת לרפה. אומנם, ישנן קולות מחאה כנגד ממשלות מתאכזרות ומול מצבה המחפיר של אפריקה, אך לא מדובר בהתערבות פוליטית ישירה ומאסיבית. כש"רואים" מדינות, ולא בני-אדם, היחס משתנה.

לאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית, כלומר הפיכתם מ"עם" ל"לאום", במובן שהישות הפלסטינית הופכת למדינתית, עלולה דווקא לשחרר את המערב מן המחויבות שיש לו לשלומם של הפלסטינים. באופן דומה לכך שהמערב אינו עושה מספיק כדי לסייע לאזרחי מדינות שונות, כך היותם של הפלסטינים למדינה הופך אותם, במובנים מסוימים, לאחראים למעשיהם בעצמם, לפחות ברמת התודעה. אינדיקציה לתודעה שכזו ניתן למצוא גם בישראל, בה ישנם קולות הקוראים להקמת מדינה פלסטינית על מנת שיהיה אפשרי להטיל על המדינה החדשה את האחריות לפעולות האלימות של הפלגים הפלסטינים השונים. הישות המדינתית נתפסת כברת אחריות, וזאת בניגוד לקובץ של בני-אדם הנמצאים במקום טריטוריאלי אחד.

למדינות אין זכויות, והן מתפקדות כשחקנים בזירה גלובאלית בה יחסי הכוחות אינם שווים. בניגוד להנחת המוצא המעוניינת לראות בבני-האדם כשווים, והמתנגדת ליחס המחפיר הזוכים לו הפלסטינים כבני אדם, הנחת המוצא בזירה הבינלאומית הינה שונה. הישויות המדינתיות אינן שוות והן אינן מקבלות יחס שווה, כישות. המעצמות מעלות דרישות כלפי מדינות חלשות יותר, וחוקי המשחק נוקשים ואינם מתפשרים. זוהי אינה זירה נוחה לחלשים, אך עבור "הסמכות" זוהי זירה נוחה יותר לפעולה, שכן אין צורך להתחשב בשיקולי שוויון או זכויות-אדם באופן ישיר, שכן אין מדובר על בני-אדם כלל, אלא על אובייקטים אבסטרקטים המסמלים, בעיקר, כוח כלכלי וצבאי. על מדינות ניתן להטיל חרם, אך על אוכלוסייה אסור. על מדינות אפשר להכריז מלחמה. על אוכלוסייה אסור.

הלאומיזציה של האוכלוסייה הפלסטינית תהפוך אותה לישות מדינתית, ואיתה יתאפשר לעולם להעלות כלפיה דרישות, ובעיקר להתעלם ממצבם של האזרחים בה, שכן אחריותם כקולקטיב שעבר הלאמה, שייכת למדינת לאומם, ולא לקהילה הבינלאומית הדואגת לשלומם של בני-האדם (ולא לשלומם של מדינות).

קריאה אמיתית יותר צריכה להיות בדבר שיפור תנאי המחיה של הפלסטינים במנותק מפרויקט הקמת המדינה. דיון בדבר האפשרות הזו יישאר לפוסט אחר, זמן אחר ואולי אדם אחר. כמו כן, וייתכן שאם אחשוב על כל זה לעומק ואנסה למצוא דוגמאות לכל מה שכתבתי אז ההצעה הזו תקרוס. ואולי לא.

מאחורי הקלעים של מדע הכלכלה

בתקופה האחרונה, וליתר דיוק לאחר המשבר של 2008, כלכלנים רבים "יוצאים מן הארון" המתודולוגי ויוצאים כנגד הכלכלה האורתודוקסית, או לפחות כנגד אלמנטים מסוימים שלה. בראש ובראשונה עוסקת ההתקפה באופן המידול הכלכלי ובפורמליזציה התמטית שהשתלטה על המדע החברתי, זה שנקרא "כלכלה-פוליטית" בתחילת המאה, והיום נחשב ע"י רבים כ"פיזיקה של מדעי החברה". לעומת מדעי הטבע, כלכלנים אינם עוסקים בניתוח התנהגותם של אטומים, אלא אם כן מדובר באטומים בלי תודעה המנסים כל הזמן להערים על השיטה הקיימת. במילים אחרות, המדע החברתי זקוק ליחס שונה, ופחות פורמאלי, לדעתי, מזה המוענק למדעי הטבע. כך או כך, ניתן לזהות ספק ויכוחים ספק הוצאות קיטור של בעלי שם בנוגע לסוגיה זו. כלכלנים שקודם לכן לא חשבו לקרוא תיגר, לפחות לא באופן פומבי כל כך, על החוכמה שבקונסנזוס, מרגישים נוח יותר ויותר לפרוס את משנתם על גבי עיתונים ומגזינים. אחרי הכל, המפץ הגדול של סוף הקיץ הקודם מעלה סימני שאלה רבים, והתשובות שסיפקה האורתודוקסיה טרם המשבר כבר אינן מהלכות קסם כשהיו.

הויכוח המרכזי, מעבר לזה אודות סיבותיו של המשבר, הינו אודות משמעות המשבר ואי-ניבויו על מדע הכלכלה. פול קרוגמן, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2008, פרס את עמדתו במאמר (ארוך) שכתב עבור הניו-יורק טיימס. קרוגמן מזוהה עם עמדה לפיה המתמטיזציה הקיצונית של המדע היא האחראית למצבו הרעוע של המקצוע. עמדה זו רואה בהתקדמות הכלכלית של העשורים האחרונים כנסיגה בידע שלנו אודות התנהגות אנושית בשווקים, וקרוגמן ואחרים קוראים לשינוי.

בתגובה למאמרו של קרוגמן, שכינה את התקופה הנוכחית כ"ימי הבייניים של המאקרו-כלכלה", פרסם ג'ון קוקראן, כלכלן משיקגו, מאמר (ארוך, אך פחות) המשקף עמדה הרואה במתמטיקה כדרך ליציאה ממצב הביש. מודלים מתמטיים מתוחכמים יותר, לפי עמדה זו, הם הגאולה שבפתח. קוקראן תוקף את הרטוריקה של קרוגמן, ואני מסכים איתו, אך קשה לי לאמץ את הערצתו למתמטיזציה של המדע.

עמדה נוספת, מפוקחת ושקולה יותר, ניתן למצוא בהצהרה שמסר דיוויד קולאנדר לקונגרס האמריקאי. קולאנדר, יחד עם כלכלנים אחרים, ניסח נייר עמדה לפיו מדע הכלכלה נמצא במצב חמור מבחינת אופן השימוש במתודה שלו, ומאמר זה זיכה אותו בהזמנה לנאום בפני הקונגרס. נאומו משקף עמדה לפיה בעשורים האחרונים אימץ מדע הכלכלה מודל יחיד לתיאור הכלכלה, כזה המפשיט ממנו כל אפשרות למשברים, והשימוש הבלעדי במודל זה מנע מהמדע להתקדם ולפתח מודלים אחרים, ואלטרנטיביים, לתיאור הכלכלה. לדעתי קולאנדר קולע למצב העניינים ומציג מבט מפוקח על הויכוח.

ויכוח נוסף, ופחות מתוקשר, עוסק במדידת הרווחה המצרפית של המשק. כיום, המדד המרכזי למדידת הרווחה הינו מדד התוצר הגולמי, Gross Domestic Product. מדד זה מבוסס על מחירים סובייקטיביים שהשוק קובע, וככזה מנסה למדוד צמיחה בכוח הקנייה של משק מסויים. הקישור בין צמיחה, מחירי שוק ורווחה הוא בעייתי וישנו ויכוח (נושן, אך כזה שהמשבר, כלל הנראה, אפשר את הופעתו מחדש) אודות המדד הראוי. ג'וזף סטיגליץ, חתן פרס נובל בכלכלה, סבור שיש להחליף את המדד, ומאריו ריזו, כלכלן מאוניברסיטת ניו-יורק, מצביע על הסיבות להשארת המדד, גם אם הוא מסכים עם הצורך במדדים נוספים.

הויכוחים, והעמדות, מעניינים כשלעצמם אך הנקודה המרתקת היא קיומם של הויכוחים, ובעיקר הנראות שלהם. קריסת הקונספציה ב2008 אפשרה לשיח חדש לעלות, שיח שהיה קיים כבר קודם אך כזה שהושתק ע"י קול הסמכות. מעניין לראות כיצד השיח הזה ישפיע על המיינסטרים של מדע הכלכלה בשנים הבאות, וכן כיצד תראה האלטרנטיבה כשהנוכחית תתחיל לזלוג למרכז.

החופש להפלות

בטור שפורסם אתמול בווינט טוענת הכותבת כי אפליה נגד נשים מוצדקת. הטור עוסק בשוק העבודה, ובפגיעה המתמשכת במעסיקים כתוצאה מהקלות להן זוכות נשים בהריון או אמהות לילדים. הכותבת סבורה כי אפליית נשים מקורה בבית, וכי טענות בדבר אפליה יש להערים כלפי האבות, ולא כלפי המעסיקים הנאלצים להתמודד עם עובדות שאינן מסוגלות לבצע את עבודתן; יהיה זה בשל חופשת הריון הפוגעת בפרויקט ארוך-טווח או בשל יום עבודה קצר הנקטע למען הוצאת הילדים מן הגן.

למרות שהטור מכוון כלפי נשים, אין מדובר בסוגיה מגדרית כלל. הכותבת משקפת תפיסת עולם ניאו-ליברלית, והבעיות שהיא מעלה הינן בעיות עבור מי שדוגל בפנדומנטליזם של השוק. עבורה, הגנה על נשים בשוק העבודה הינה "דרישה ערכית ללא הצדקה כלכלית". אמירה שכזו משקפת עמדה מוסרית כשלעצמה, והיא – ההצדקה הערכית היחידה המקובלת היא ההצדקה הכלכלית. הפנדומנטליזם מתבטא בדרישה הטוטאלית הזו לשפוט את הכול במונחים כלכליים; אין ספירות נפרדות, ואין זה מקובל להפריע לתפקודו של השוק בשביל "צידוקים ערכיים" כאלה או אחרים.

למרות דעתה של כותבת הטור, זו דעתו של כותב שורות אלו כי זוהי בדיוק מטרתה של ההתערבות הממשלתית – ניתוק היחסים בחברה מהכתבתם הבלעדית ע"י כוחות שוק. אני מסכים כי האפליה המגדרית מקורה בחברה עצמה, במבנה המשפחה הקיים, בדעות הרווחות ובחינוך, אך הכרה בבעייתיות הזו אינה אומרת כי אני מוכן שהיא תשעתק את עצמה גם אל השוק, וכך תתעצם.

הכותבת חוששת לשלום המעסיקים אשר "פעמים רבות הם הקורבן". היות והיא מנתחת את המציאות מתוך פריזמה של שוק ללא התערבות, הכותבת מחמיצה את הנקודה העיקרית. בדיוק כשם שהמדינה אינה מעוניינת כי נשים (או גברים) תהיינה תלויות בחסדי המעסיקים באופן מהותי כל כך, כך יש לשאוף שהמדינה תהייה מעוניינת לנתק את התלות של המעסיקים בחסדי העובדים. ניתוק, או לכל הפחות ריכוך, השפעת השוק על בני-אדם נעשית ע"י מיסוי גבוה ותוכניות רווחה. כשם שהמדינה מסבסדת עבור הנשים את חופשת ההריון, כך יש לקדם תוכניות המפצות את המעסיקים על הפגיעה הכלכלית בהם. מיסוי גבוה יכול לאפשר זאת, אך כשהשפיטה נעשית לאור צו מוסרי שקובע כי בשוק אין להתערב, אין זה מפתיע כי המסקנה היא שיש להמשיך ולהפלות נשים. זה אפילו לא מפתיע שהכותבת היא אישה.

אין כל ספק כי האמור מעלה מורכב בהרבה מההפשטה שבה הוא נתון. כך, לדוגמא, ניתן לטעון כי מיסוי עלול לפגוע בתמריצים כלכליים כאלה ואחרים. בכל מקרה, טענות נגד שכאלה חלולות, שכן בסופו של דבר הויכוח אינו כלכלי אלא ערכי. כותבת הטור צודקת בדבר אחר, זו אכן "דרישה ערכית ללא הצדקה כלכלית". זו בדיוק מטרתה של ההתערבות; ניתוק התלות של בני-האדם בהצדקות כלכליות.

ולעומת הויכוח במחוזותינו, שימו לב כיצד מתנהלים הדברים בנורבגיה. פשוט מדהים.

כלב השמירה של

סיקור התאבדותו של דודו טופז בכלי התקשורת כמו מוכיחה שהטענות כנגד התקשורת  מבוססות. חשוב לציין, שהחשדות כנגד טופז חמורות ביותר והבעת סלידה מהתנהגות התקשורת כלפיו אינה אימוץ עמדה בעד מעשים אלו. בדיוק באותו אופן, שלילה של המעשים הללו אינה מחייבת אימוץ עיוור של מסע הציד שערכה התקשורת בטופז.

יציאתו של טופז מהעולם, בניגוד מוחלט לאקט האינטימי בתוככי התא, הייתה אירוע ציבורי על גבול הפסטיבלי. הצבעים, המילים והכותרות כמעט וגרמו לנו לשכוח כי אדם מת היום בבוקר. נכון עשה שי גולדן לציין זאת. שאר התקשורת, ורביב דרוקר בראשה שכחה את הפרט הפעוט הזה, והחלה לרקוד על הדם. אחיו של טופז, מיקי גולדברג, תיאר בצורה מדויקת את התנהגות התקשורת: "אתם לא משתתפים בצערנו". למעשה, עמודי החדשות לבשו להם חג. יש אפילו איור.

בעמוד אינטרנט שפתחה המשפחה, מוצג ניסיון להראות את מסע הציד שערכה התקשורת כנגד טופז. מופיעים שם ציטוטים ושאלות קשות כלפי התקשורת. מעניין במיוחד עמוד בשם "הבמה המשפטית" בו מופיעים פס"ד על עבירות דומות לאלו שטופז נחשד בהן. כוונתה של המשפחה להראות שפסקי הדין שהתקשורת דיברה עליהן מופרכים וכי המשפט של טופז נערך בחדרי העריכה של מהדורות החדשות.

התיאור הזה שלהם מפחיד. הוא מפחיד אותי בעיקר כי הוא נכון. אנחנו אולי לא שמים לכך לב, כי אלו מהדורות החדשות שלנו בכל ערב, אך בשעה 20:00 בערב – לאחר טיזרים בכל אתרי החדשות באינטרנט – אנחנו מוזמנים למשפט חדש של מישהו חדש כשהמטרה היא להרשיע מהר, למכור זמן פרסומות, ולשכוח עד למחרת בבוקר.

אני אסביר למה אני מתכוון.

הערב, במהדורת החדשות של חדשות 2 סיקרו, כמובן, את התאבדותו של טופז. הסיקור, והדיון של יונית לוי עם הכתבים השונים בזירות השונות, הציג חזות של סיקור מושקע, כזה המביא את כל הזויות השונות והסותרות של הסיפור. זמן מסך הוקדש לצליבת שירות בתי הסוהר, זמן הוקדש גם לסיקור המשפחה הכואבת ולראיון החברים של דודו. עם זאת, כפי שהזכרתי מעלה, למשפחה יש תלונות קשות כלפי התנהגות התקשורת. יש אפילו אתר אינטרנט שהופך את הטענות שלהם לנגישות מאד. האם זו אינה זווית בסיפור? סיקור עיתונאי שמחפש אחר האמת, או לפחות כזה המתיימר להביא את הסיפור, היה צריך לתת את הדעת לטענות אלו.

קל לדמיין איך במקרים אחרים – אם למשל הטענות של המשפחה היו כלפי המשטרה או כלפי הצבא כלפי בעצם כל מישהו אחר חוץ מהתקשורת – כבר היה פרומו מיוחד ומנצנץ וכתב כזה או אחר היה מסקר מהשטח ומעלה שאלות חשובות על ההפקרות, על חוסר ההתחשבות, על הרשעות, על היוהרה ועל ועל ועל. אבל החלק הזה בסיפור לא סוקר. אין האשמות כלפי התקשורת. אף אחד לא העלה אותן. הסיפור של טופז הוא הסיפור של מי שהוחלט לשרוף על המוקד, הסיפור של השב"ס הכושל ושל המשפחה הכואבת, ושאף אחד לא יספר לכם אחרת.

וכך, בדיוק באותו יום שהפעולות בהן מאשימה המשפחה את התקשורת הביאו, בן היתר, את טופז לסיים את חייו, מהדורת החדשות של ערוץ 2 ממחישה, בשידור חי, כי לשקר יש רגליים – וכי מה שהמשפחה צועקת בשמו הוא נכון מאין כמוהו: יש לנו תקשורת פזיזה ומכורה לכסף שפועלת בשם עצמה ולמען עצמה כפי שנראה לה לנכון.

ואל דאגה, אם זה לא נכון, אז היא כבר תדווח שזה כן. תפתחו ב20:00.

— הבלוג מארח —

הפוסט הבא נכתב ע"י מישהי יקרה, והועלה לכאן לבקשתה.

אחת המחשבות שהכי הטרידה אותי היום, יום אחרי פיגוע הירי בבית האגודה בתל אביב, היא שיש הרבה מדי מילים ומעט כל כך בו זמנית. אם אנסה לרגע, גם אם זה לא אפשרי לחלוטין, להניח בצד את הזעזוע העמוק הרוחש בי מהדבר שהתרחש אתמול, נמתחת לנגד עיני תמונה שאת תכניה וצורתה אני לא מסוגלת לעכל. התמונה הזו היא כל מה שהתרחש מרגע הדבר שקרה. הטרמינולוגיה התקשורתית היוצרת את הדבר הזה שהתקיים דרך דיווחיה השוטפים והשיח שהיא מייצרת, תורמת ללא הרף ובאופן קונסיסטנטי, למיתוג ולקטלוג, להגדרת השונה, לליבוי האלימות- וכל זה במסווה של דמוקרטיה נאורה וסובלנית, שלישיית מילים נוספת שבטני מלאה כלפיה. הטרמינולוגיה החברתית של החילוניות הליבראלית ממשיכה לטפוח על שכמה ולקוות שגם היתר יראו את האור שהיא ראתה והיא נעזרת בהמון מילים כדי להשיג את מטרותיה. המילה "פיגוע" לא נשמעה ואף לא פעם אחת, שכן היא כבר משויכת לעולם של מחבלים טרוריסטים ערבים, וחס ושלום שיהודי יוגדר כמחבל. אז אומרים "פיגוע ירי", זה כבר משהו אחר, אולי אפילו נקי יותר, לכאורה לא מערב בתוכו שיפוטים נורמטיביים, כי הרי נכנס מפגע וירה. מה שכנראה התרחש שם (אם אכן מדובר באקט מכוון נגד הומוסקסואליות) היה הרבה יותר ממפגע שנכנס וירה, והניסיון למלל את זה משתקף בסוללת מילים נוספות כמו "טבח", "קטסטרופה", "דם בכל מקום", "שנאת חינם" וכיוצא באלה. אני משערת שמשום שקשה כל כך להעביר במילים תחושות של זעזוע, במיוחד כשטווח הזמן מהדבר שהתרחש הוא מאד קצר, מעטות המילים, אם בכלל, שיכולות לקלוע לתחושה, וזו איננה הבעיה המרכזית. מה שכל כך חמור בעיני הוא שבתוך הכאוס הזה שמקשה עלי למצוא את המילים, מגיע גוף אמורפי, חסר צורה וחסר פנים, ומיד עושה לי סדר. הטרמינולוגיה התקשורתית והחברתית מייצרות עבורי את המציאות החדשה במסגרתה "טבח נגד הקהילה ההומו לסבית התרחש אתמול בתל אביב, בבית האגודה שהיווה את הבית לחברי הקהילה. אירוע זה היה עליית מדרגה שעם נאור צריך למחות נגדה. אסור שבמדינה דמוקרטית, לא נקבל את האחרים מאיתנו ויש לעשות כל מה שדרוש כדי להוקיע מתוכנו, האומה הליבראלית והנאורה, את אותם תפוחים רקובים אשר אינם משחקים במשחק הסובלני שלנו." זו המציאות, אלה הן הבעיות והנה הגדרנו בדיוק כיצד צריך לפתור אותן. מצוין, עשינו סדר, עכשיו אפשר לתת לזעזוע לרחוש ולגעוש ולקום מחר לבוקר חדש. השד גורש, והוא יסולק סופית כשאותו מפגע יימצא.

לא, רבותי, זו איננה המציאות. סובלנות היא לא מה שתציל אותנו וגם לא הוקעת השוליים החברתיים מאיתנו. הסדר שעשיתם לרבות ההתייחסות לדבר הזה שנקרא "קהילה", כאילו האירוע הזה נוגע רק לה, משמר את הדפוסים החברתיים, הכלכליים והתרבותיים האיומים שאנחנו מתנהלים בתוכם. אתם מבנים לי מציאות, אתם שומרים עליה ואז אתם מזדעזעים שהדברים התרחשו לפי התוכנית.

אפרים קישון כתב אחרי רצח רבין על דמעות התנין של הימין הישראלי. הדמעות היום, הדמעות של אנשי התקשורת, של הפוליטיקאים, של החילונים הנאורים, הן במובן מסוים דמעות תנין שמכסות על מציאות מקוטלגת היטב, ועל סובלנות שכל כולה נועדה להגדיר מה נורמטיבי ומה סוטה, מה יושב בראש ההירארכיה, ומי המסכן בו צריך להתחשב. כל כך הרבה שנאה חבויה ודחייה מודחקת מגולמים באותה סובלנות (שלפעמים נאמרת במסווה בצורת המילה "פלורליזם"), אלימות מקופלת היטב בתוך הגדרות חמורות, מבנים הירארכיים ומודרניות נאורה.

קח 2 כאלה ותתקשר אליי בבוקר

לפי דיווחי ווינט, דרמה התחוללה על מסלול ההמראה בנמל-התעופה בן גוריון בבוקר יום חמישי כשנוסע שנתקף חרדה ניסה לפתוח את דלת המטוס. למטוס ולנוסעים שלום. הנוסע החרד, לעומתם, נעצר ונשלח לחקירת משטרה.

הכתבה עצמה, מעבר לקוריוז רגעי, אינה מעניינת יתר על המידה, אך בטוקבקים (109 נכון לכתיבת שורות אלו) אפשר לזהות משהו דווקא מעניין מאד. אם נתעלם מתגובות הדאחקה, אפשר לחלק את התגובות לשני סוגים עיקריים. חלק מהאנשים, כנראה כאלו שמכירים התקפי חרדה באופן אישי, מגוננים על הנוסע ומנסים להסביר את התנהגותו. לדוגמא, התגובה הבאה:

פעם הייתי מזלזל בהתקף חרדה,או בפצוע חרדה.היום לא!!!

רן (16.07.09):

פגיעה נפשית או הפרעה נפשית ולו זמנית,קשה הרבה יותר מפגיעה פיזית.חרדה מכל סוג שהוא פשוט משתקת אותך,וגורמת לך לעשות מעשים קיצוניים.

אפשר לראות בקישור לכתבה תגובות נוספות מהסגנון הזה, תגובות שמכירות במורכבות של הסיפור ובאלמנטים הלא-רציונאליים של ההתנהגות האנושית (במיוחד במקרים בהם האדם נמצא תחת התקף שכזה). לעומתן, ישנן תגובות מסוג אחר. כדוגמת התגובות הבאות (הטעויות במקור):

אתה המטומטם. מי שיודע שהוא חולה, לוקח כדורים.

טוב שלא קרה באוויר (16.07.09):

ואם כדורים לא עוזרים- לא לים על מטוסכשאתה לא סוגל לשהות בו.

אין צורך לרוח מאות, בגל שישלך התקפי חרדה, גם אם הם לא נשלטים.

 

הבן אדם יודע שהוא קלסטרופוב, למה הוא טס ו/או למה הוא לא לקח

נ (16.07.09):

תרופות נגד זה??!! מה הוא חשב שמטוס טס עם דלתות פתוחות??!!

בקריאה ראשונה, נדמה שהתגובות הללו מגיעות מאנשים שלא מכירים במורכבות של התקפי-החרדה, או של מצבים נפשיים בכלל, אך הדבר אינו כך. שתי התגובות הללו מאשימות את אותו נוסע בכך שלא טיפל בעצמו באופן ש"ראוי" לטפל במי שיש לו את הבעיה הזו, בעיית התקפי החרדה. אני ארצה להתמקד בנקודה הזו, בכך שדווקא ההכרה בבעיה היא זו המאפשרת להעלות את הדרישה הזו להתנהל.

הלגיטימציה הפסיכולוגית להתקפי חרדה משחקת תפקיד כפול. ראשית, ההכרה של מוסד הפסיכיאטריה ושל הפסיכולוגיה בתופעה משחרר את הסובלים ממנה מן הצורך להצדיק את עצמם ובכך נותן אישוש להרגשותיהם ומקטלג אותן כנורמאליות – אומנם חריגות כשלעצמן, אך אינן כאלו המאפשרות ענישה, פורמאלית לפחות. במקביל, הפיכת התופעה ללגיטימית, במובן של ברת-טיפול, למעשה הופכת את התופעה מבעיה ללא-בעיה, ולא משאירה מקום למורכבות שבחוויה או למגוון אפשרויות ההתמודדות. החריגות מתחלפת בפרוצדורה של טיפול, וכך התופעה עצמה מוזזת הצידה, וכל שנשאר הוא סדר של פקודות לביצוע.

העובדה שהתקף חרדה היא "בעיה מוכרת", וכי לבעיה הזו יש תפריט מוכתב של טיפול, קרי לקיחת תרופות ופנייה לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי מאפשרת לסדר התקין להימשך. כל מי שסובל מהבעיה מתבקש לקחת את התפריט המוכתב, ובעצם לזוז הצידה ולהפסיק להפריע. העובדה שהבעיה "מוכרת" היא זו המאפשרת לסדר התקין לצוות על הסובלים ליישר קו, שכן ללא הכרה בבעיה, ללא תפריט הטיפול, הסדר התקין היה מוכרח להכיר במורכבות שמולו ובאי-היכולות של החריג ליישר קו.

וכך, התנועה הכפולה הזו, שמצד אחד מכירה בבעיה ומכניסה אותה אל חיק הנורמאליות היא זו שבאותה נשימה מאפשרת לספירה הנורמאלית לצוות על החריג, בשם הטיפול, להתנהג בהתאם; בהתאם לאיך שמתנהגים הנורמאלים. אחרי הכול, מה הבעיה?

איזה כיף פה שחבל על הזמן

הפרסומת האחרונה של סלקום יצרה מיני-מהומה ברחבי הרשת. לדעתי, אין משהו חדש בפרסומת הזו ומדובר בהמשך הניסיון של סלקום לנכס לעצמה את "הישראליות" באמצעות פרסומות סוחטות רגשית. הפעם, חלקת הישראליות שסלקום ניסתה לנכס היא אינה אותה ישראליות שאנחנו מתגאים בה (נגיד שבשאר כן, אבל זו לא הנקודה כרגע), ולפתע זה לא כל כך כיף להיות ישראלי (למרות שסלקום תתווכח על זה).

בפרסומת, גדר ההפרדה מתפקדת באופן אידיאלי, אם תרצו, וחוצצת בין הנוכח ובין הנפקד. ההפרדה רדיקאלית כל כך, עד שהצד הפלסטיני הוא אינו יותר מקולות המומים חסרי צורה. בשיחה עם חבר, הוזכר לי כי ז'יז'ק, בספרו "ברוכים הבאים למדבר של הממשי", מדבר על סרט סרבי בו מוצגים חיילים סרבים הלכודים בתוך מנהרה של רכבת. מחוץ למנהרה נמצאים חיילים בוסנים, "האויב", אך אילו אינם נראים במהלך הסרט. צעקותיהם והחלפת הקללות הן האלמנט היחיד שנוכח ואין כל עדות ויזואלית לקיומם. ההפרדה הזו, בין החבורה הסרבים המוצגת כקבוצה של אינדיבידואליים ובין הבוסנים האמורפיים פועלת כדי ליצר אהדה אצל הצופים, ולטענתו של ז'יז'ק, לוקחת חלק בעיצובו מחדש של דימוי האויב. במובנים מסוימים, כך גם פועלת הפרסומת של סלקום. החיילים הישראלים מוצגים כחבורה של אינדיבידואליים חברותיים המקיימים אינטראקציה עם ישות חסרת צורה הקיימת אך ורק מצדה האחר של הגדר. למעשה, החבורה הישראלית מקיימת את האינטראקציה עם הגדר-עצמה, וכתוצאה מכך עיצובו של הצד השני הולך אפילו צעד יותר רחוק ממה שז'יז'ק דיבר עליו. בפרסומת, סלקום מצמצמת את הרלוונטיות של הצד השני באופן חמור כל כך, עד שאפילו חוסר הצורה שלו אינו נוכח בצורה משמעותית. מצדה השני של הגדר יכול להיות כל אחד, או אף אחד.

לעומת הפרסומת הקודמת של סלקום, בה מוצגת בת למשפחה דתייה שמגיעה הביתה ומתקבלת למרות שיערה האדום, הפעם מוצגת בפנינו משאלה. סיטואציית הבת החוזרת היא סיטואציה –כביכול- ישראלית, וסלקום רק מראה לנו את הישראליות שבנו. החיילים המרקדים (לקול עידודן של הבנות, שתפקידן הצבאי הוא לעמוד על ג'יפ בגופיה, מסתבר) אינם המחשה של ישראליות קיימת, אלא הצגת המשאלה הפנימית של הישראליות הרוצה הפרדה רדיקלית מן הפלסטינים, הפרדה שתאפשר לנו לעשות קצת כיף.

לדעתי התגובה לפרסומת היא אותה אי-נוחות מעצם המשאלה הזו, ולאו דווקא כנגד השימוש הציני של סלקום, שכן שימוש ציני של סלקום הוא אינו משהו חדש, ומופיע לאורך מסע כיבוש הישראליות של החברה. קראתי בכל מיני מקומות שאנשים מפרידים בין השימוש בגדר ההפרדה ע"י סלקום ובין מה שהם חושבים על גדר ההפרדה עצמה, ולדעתי הדברים אינם מנותקים. השימוש של סלקום בגדר הוא שיא של מניפולציה וציניות, אך להגיד שאין לנו בעיה עם הגדר, אלא רק אם איך שסלקום משתמשת בה – זה כבר באמת להיות ישראלי.